דיוויד אטינבורו, פורטיס וכלבי ים

רשימה מהאי הדרומי של ניו זילנד

יש לי פה זמן להתבונן על דברים. בחוץ יש נופים שמרגשים עד כדי כך שלפעמים קשה לי לדבר. שומעת את המציאות בחצי אוזן, אבל משתדלת לא לזוז ולא להתנתק מהחלום, כמו רגע לפני התעוררות מחלום שלא באמת רוצים לקום ממנו. יפה פה באי הדרומי, וככל שמדרימים הנופים דרמטיים יותר ויותר. מביטים אל הים ובאופק שנראה קרוב יש הרים שגובלים עם קו המים, נישאים גבוה לבנים מושלגים. אתה יכול להתבונן עוד ועוד והעין לא שבעה. נהרות עם מי קרחונים שמימהם כצבע קרחונים - לבן תכלת שכזה, טיפה חלבי. אני הולכת במסלולים בתוך סבך ניו זילנדי, מליוני גווני ירוק, סוגים רבים מספור של שרכים. טחבים מכל צורה ומרקם, כמו פרווה נעימה על הגזעים והסלעים בכל מקום. ירוק מכסה את הכל. צמחי אוויר משתלשלים על הענפים, על כל עץ יש לפחות 3-4 צמחים נוספים שחולקים איתו את המתנות שניתנו לו – גזע, ענפים, גישה אל השמש... להתבונן בטבע ולא לדעת כמעט שום שם של צמח ושום כלום אודותיו זו חוויה מרעננת בשבילי. אני חוקרת כל דבר והפלאים מתרבים ככל שמתעניינים – איך שרכים מתרבים אם זהו הצמח הכי קדום אבולוציונית והוא ללא פרחים וזרעים? ואיך טחבים מתרבים? ולמה לשרך יש את הגלגול הזה שממנו הוא נפתח? ולמה להרבה עלים כאן יש חלק תחתון לבן? ואיך זה שיש פטריות בצבע סגול עז? ומה זה בדיוק קרחון בכלל? מתבוננת הרבה, מנסה להבין, לאסוף עדויות ולתת להבנה לאט לאט להגיע אלי. לבדוק באינטרנט כאופציה אחרונה בהחלט, לפעמים בכלל לא.

הטבע כאן לא יאומן בכלל, אבל דבר בולט שדי חסר כאן (ועל אחת כמה וכמה אחרי אוסטרליה) זה חיות. נדמה כאילו המקום הזה נברא ביד אמן מיומן מאד, שכבר השתפשף ביכולותיו בכל שאר העולם, עד שבא לכאן. הכל כאן ציורי ויפה במידה שקשה להכיל. אתה מסתכל וזה עדיין לא נראה אמיתי. אולי כשיוצא ככ מוצלח, לא רוצים להכניס גורמים הרסניים – במקור לא היו בניו זילנד טורפים, רק ציפורים, חרקים וטיפונת זוחלים, בני אדם הגיעו מהוואי בסביבות שנת 1300, לפני רגע במונחים של התפתחות. היונק היחיד שהוא מקומי במקור הוא איזשהו מן של עטלף (התפלח כציפור כנראה...). השעון האבולוציוני כאן נעצר קצת. יש פה אפילו מן לטאה-חרדון שנחשבת למאובן חי. מין שמתוארך עוד מלפני עידן הדינוזאורים, שרד וקיים כאן עד היום. משוגע לא? אבל באמת אפשר לדמיין פה מסביב קו דמיוני שמתח איזה אמן יוצר אלוהי – בזה אל תגעו לי.

אגם וואנקה מתצפית גבוהה מאד שעלתה לנו בטיפוס נאה... שנאמר - קשה אך מתגמל.

וזה כשמסתכלים לצד השני... טרופיישן

אנחנו נוסעים על הכביש המוביל לוואנקה. רכסי הרים, שכבות שכבות של גוונים. הקרובים יותר בירוק שכשהשמש נוגעת הם זוהרים בצהוב. מאחור הרים גבוהים עוד יותר, קצת כחולים, שפסגתם מושלגת. נהרות ונחלים מכל עבר. פריחה משוגעת של פרחים שנראים כמו תורמוסים בגוונים שבין כחול לורוד. קשה לי לדבר מרוב יופי. ביום השני שעברנו שם הופעלו אצלי כבר מערכות הגנה למול היופי הבלתי נתפס הזה – ציניות. אומרת לאייל – זה נראה כמו תבליטי הרקע האלה שהיו פעם שמים בגב של אקווריומים. תראה, בטח עוד מעט נגלה בצד הדרך אבני חצץ קטנות בצבעים זוהרים ואצות מפלסטיק. זה נראה לא אמיתי. אבל זה כן...

...מהפרסומת

נכנסנו פה לחתיכת טיול משובח ביותר עם הקרוואן שלנו כבית (לא שלנו ההוא מהתמונה למעלה), לחזור כל יום אחרי טיול לאותו מקום, לא לארוז, לסדר לנו פינות חמד פרטיות שכל אחד יכול לשים את הדברים היפים שהוא אוהב. מקום להתחבר אליו. ביתיות ללא זמניות. עושה לי טוב על הנשמה.

אנחנו כבר הרבה חודשים במוד הזה של טיול. מוד שבו היומיום שלנו הוא כולו בחירה. אני חושבת שזה משהו מאד משמעותי כשחושבים על זה. כמעט אין את האינרציה הזו שבה הכל ברור ודבר מוביל לדבר. לטוב ולרע. אנחנו צריכים להמציא את עצמנו ואת לאן הולכים ומה עושים כל כמה ימים שוב. אין את הגלגל הזה שנע בלי לחשוב הרבה, ושבתוכו אתה רק מחפש לך את החללים הקטנים לעצמך, למחשבות החופשיות, לעשיה מתוך בחירה. זה נכון שגם בחיי הטיול יש כביסה ומקלחות וארוחות בוקר-צהריים-ערב שמאד מבנות אותנו. אבל הילדים כבר גדולים ואנחנו לא מנוהלים ע"י הארוחות ברמה שזה היה כשהם היו קטנים (ואימרו אמן). אז כל ערב אייל ואני קוראים על ההמשך, חושבים מה עושים מחר, איפה יש טיולי יום שמתאימים לנו, סוללים את הדרך שלנו בערך רגע לפני שהרגל מניחה עוד צעד. טוב זה נשמע כמו דיבורים בעלמא. אולי אעלה רגע איך החיים נראים מכאן? זה בטח יהיה לי מעניין כשנשוב לתלם (נשוב אליו? מממ) ואנסה להזכר מה לעזאזל עשינו ככ הרבה זמן, יום אחרי יום.

בוקר. מתעוררת עם גילי שקופץ עלי למיטה. כבר אחרי 8 אז אורי הרשה לו (במילותיו) להעיר אותי. הוא נכנס לשמיכה עם חיוך גדול וממיס, נשכב, שם ראש, נהנה מהחום. זז המון אבל כולו שמחה ואהבה, מספר לי על חלום, על תכניות ליום הולדת, על ציור שהחליט לצייר, על מי יודע מה. הרבה פעמים זה בכלל לא דיבורים – יותר שינויי מקום לצידי וליטופים ומישמושים וחיוכים ונשיקות. אמא את כבר פוקחת עיניים? הבקרים האלה הם אחד האוצרות הבלומים של הטיול הזה מבחינתי. אוצר סמוי של פנאי. אחכ גילי עובר לפנק גם את אייל, וזה כבר מסמן שהבוקר ממש כאן. אייל קם להכין ארוחת בוקר ומתחיל בשאלת הבוקר שלו לכל אחד – מה להכין לך היום. לאט ומדוייק מכין לכל אחד צלחת תפורה למידותיו. בינתיים גילי ואני הופכים את המיטה לסלון/פינת אוכל, תריסים מורמים, ואורי ומעייני מתנתקים מהספרים שלהם ומצטרפים. מחברים את הטלפון למערכת של הקרוואן ומוזיקה טובה ממלאת את הבוקר. הילדים מקשקשים, קצת שרים את השירים. אייל ואני מתמוגגים שהם מכירים את כל המילים של השירים, שואלים שאלות. למה הזמר הזה עושה קול של צפרדע כשהוא אומר "בואי ותני לי חזק את היד, ונצא למסע מסתורי ונחמד..." מחייכים. נו זה פורטיס... הוא חבר של ברי סחרוף שאהבת את השיר שלו עוד חוזר הניגון. זוכרת? אורי ממלמל שיר של ניל יאנג בלי להבין מה הוא שר, לא משנה. זה בכל מקרה נחת.

הילדים שואלים מה עושים היום. היום טיול. מתחקרים – כמה זמן, כמה קילומטרים, לאן, מה רואים, כמה זמן נסיעה. אנחנו עוברים את הבידוק הבטחוני. יש אמנה מתחת לפני השטח שאומרת שהטיולים יהיו ארוכים אבל לא מדי, קשים אבל מתגמלים, או לא קשים ונחמדים, עם תיעדוף לפגוש חיות במסלול (טיפה'לה בעייתי פה בניו זילנד אבל יש גם הצלחות). זו הנוסחה הבסיסית ועם זה אנחנו עובדים. לפעמים טיפה יוצאים כיוון, אבל הילדים כבר ככ טיילנים שהם באמת כבר אוכלים עליות לארוחת בוקר, עם גשם ורוח ובולדרים כמו גרעינים. הקיטורים כבר נהיו נדירים מאד, הם במוד. לא תמיד זה מעולה מבחינתם, ברור, אבל המקסימום קיטור זה להודיע לנו שזה הטיול מספר ככה וככה במניין הטיולים הגרועים. נו שוין. לא משהו שהפסקת פירות טעימים לא יכולה לסדר. מקסימום גלידה בסיום.

אז אני מארגנת פירות וסנדוויצ'ים לטיול, בגדים מכל הסוגים – חולצה קצרה וגם פליז וחובה גם מעיל גשם. התחלפות מזג האויר פה במהלך היום היא אירוע שאי אפשר לחזות בשום צורה. יוצאים, מטיילים, אורי ואני מצלמים הרבה, חולקים יחד תחביב וזה כייף מאד. זה מדהים כמה זה משלב לו את הנטיה האמנותית יחד עם המשיכה לטכניות ולמתמטיקה. מחשב דברים כל הזמן, מחפש דפוסים, לומד את הדבר – ויחד עם זה – מחפש קומפוזיציה, יש לו מבט יצירתי. איזו החלטה מעולה זו היתה לקנות לו מצלמה טובה ליומולדת.

אחת התמונות של אורי

אז איפה הייתי – טיול. עולים איזה הר, חוצים איזה גשר, תצפית גבוהה יותר, אולי בכלל יורדים לאיזה חוף על דיונות שאפשר לרוץ בהן, פוגשים אריות ים ענקיים שרועים על החוף, כלבי הים מעדיפים את הסלעים שליד. אולי זה לראות איזה אגם שמצוי ברום בין הרים מושלגים, הולכים כל הדרך בסבך ירוק. פעם אחת אחד הטיולים היה בכלל בנתיב של מסילת רכבת של מכרות פחם, מתפתלים עם המסילה ונכנסים למנהרות, מגיעים למפלים. כל טיול והיופי שלו. לפעמים זה גם קצת לא משהו, לפעמים זה ארוך או קשה מדי. גם זה יש. אין ספק.

למשל כשעלינו למאונט רוברט בנלסון לייקס. עליה שאמורה להיות די אימתנית אבל החלטנו ללכת על זה בכז. ביררנו היטב בלשכת המידע והתלבשנו בהתאם – היה אמור להיות די חם, וכשמגיעים לפסגה החשופה על אחת כמה וכמה. יצאנו לדרך, גילי קשקש עם אייל, הגדולים סיפרו לי סיפורים מצחיקים שהם זוכרים מספר מעשיות שאהבו פעם. התערבנו כמה זיגזגים יהיו עד לפסגה, שינינו מספרים כל פעם שהעליה עוד המשיכה מעל המצופה. לא הזיז לאיש – היינו עסוקים בסיפורים. הגענו לפסגה – רוח פרצים קפואה כמעט העיפה אותנו, נוף שגעון טוטאלי אבל רצנו עד לבקתה כי קפאנו למוות. סגרנו את דלת - בקתת המסלול (משהו שיש להם פה, של החברה להגנת הטבע שלהם. מן בקתת מקלט בלי כלום בפנים, יש גם בקתות שאפשר ללון בהן בתשלום). נושמים. מנסים להתחמם איכשהו. אוכלים. בחוץ נראה שעננים אפורים עושים את דרכם במהירות, נישאים על הרוח הפראית. הילדים קפואים. לשנינו ברור שלא ממשיכים את המסלול אלא חוזרים על עקבותינו חזרה. מלבישים למעייני את הג'ינס הקצר שהבאתי לי למידה שיהיה חם אש – בשבילה זה מן אפודה מוזרה. גילי עוטה עליו איכשהו את הכיסוי גשם של התיק. אורי מחייך ומסתדר. כולם במצב רוח משועשע והרפתקני. הם לא עושים סיפור יותר מדי ויודעים שזו עוד חוויה, ושתיכף הכל יסתדר. והנה גם יש תמונה מצחיקה עם אלתורי הבגדים החדשים...

ירדנו מההר, כמה מטרים למטה המזג שונה לגמרי, וכשנכנסים לסבך אז בכלל נהיה כבר חמים. זה נכנס לרשימת הטיולים הגרועים של הילדים, וזה מוזכר לא מעט. איך אומר המשפט – there is no such thing as bad publicity… לפחות ככה זוכרים את החוויות. קשה זה טוב, שרק לא נשכח את זה אף פעם.

...חדי העין יבחינו באפודה האופנתית

אחרי טיול חוזרים לקרוואן, הילדים בהנהגת אורי הולכים להתקלח (לא מתקלחים בקרוואן. יותר מדי סיפור והמקלחות בפארקים ברמה מצויינת). אייל ואני מארגנים ארוחת ערב או מצטרפים. בחוץ כבר קריר אבל השקיעה עוד רחוקה מאד, לא מתחילה לפני 9 וחצי בלילה, ויש עוד אור גם שעה אחכ. בתוך הקרוואן נעים מאד, מרווח יחסית, למרות שיש חוקי סדר נוקשים ולהכל יש מקום ברור. בארץ מחכה לנו בית בן עשרים ומשהו שברור שיצטרך קצת שיפוץ. שתי חברות שלי בארץ בשלב תכנון ובניית הבית שלהן. רואה תכניות, חושבת גם על שלנו. מה חסר לנו בבית הפיצי הזה שקוראים לו קרוואן? נכון, חושבים אלף פעמים לפני שקונים משהו – כי אחכ זה מעמיס. אבל אפשר להסתדר גם בלי הרבה דברים, הכל שאלה של על כמה נוחות מוותרים. הנוחות הזו, שאני מתגעגעת אליה לא מעט, היא גם דבר שרק מכאן אני יכולה לראות כמה היא גם כבלים, היא עוגן, היא אמבטיה חמה שקשה לצאת ממנה אל הקור. אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים, באמת. רק שאי אפשר לסחוב אליהם את כל הבית, או לחשוב שהתנאים בהם יהיו כמעט כמו לחיות בו. מגלה כל פעם כמה מתרגלים להכל. היד על ההדק של הקניות וכל ה"צריך" הזה שמטרטר לנו במוח זה באמת דברים שקשה להבין כמה אחכ הם מטים לנו את הכף לטובת לא לזוז, לשמור על המוכר. אנחנו עם מעט מאד בגדים, לילדים חלקם כבר קצת נקרעו בברכיים. הג'ינס שלי כבר די הפך גם הוא לסמרטוט. אין לנו מטאטא בקרוואן כי מי רוצה למצוא אותו כל הזמן מול העיניים ולחפש לו מקום. מברשת ויאה זה לגמרי מספיק. יש לנו מעט דברים והיצירתיות שלנו רק משתפרת מזה. ממציאים פתרונות מגניבים. כמו כשהאגזוז עשה רעש כשנגע ונקש בנסיעה על וו הגרירה. אז חתכנו את הספוג של הסקוצ' של הכלים, וחיברנו עם מנקי מקטרות שהיו לילדים. עובד. או כשהיינו צריכים פקק לכיור וגילינו שהמכסה של מטחנת הפלפל הוא בדיוק בגודל. כל המצאה כזו עושה אותי מאושרת, וכל פעם אני אומרת לעצמי שאני חייבת למצוא ולהראות לילדים את הסדרה מקגיוור. סדרה מכוננת...

ההנאות הן פשוטות, המריבות הן נדירות אבל כשקורות – קצת צפוף פתאום. גם זה קורה. החיים האלה שסידרנו לנו הם הדבר הכי חכם שעשינו, ואני עדיין לא מאמינה שבאמת עשינו. אני מבינה עכשיו לאט לאט שזה לא שלא היו לי חלומות בחיים, למרות שחשבתי כך. חשבתי שאין לי חלומות כי הכל טוב מבחינתי וכי אני נהנית ממה שיש. זה יפה, אבל זה לא עד הסוף. אני מבינה עכשיו שלא העזתי ככ, שכדי לחלום חלומות צריך הרבה אומץ, כי חלומות שמודים שיש, צריך גם להתאמץ להגשים. אייל קורא על אנטרקטיקה, רוקם חלום בעודו חי אחד. ואני מבינה שגם לי יש לא מעט חלומות, ושצריך לפרוט אותם לכדי פעולה ולהתחיל לזוז. אין סיבה לחכות שאיכשהו דברים יפלו מהשמיים, יקרו מאליהם. אנחנו כבר לא ילדים. אמאבא לא לוקחים אותנו לראות תערוכת מכוניות מדהימות רק כי אנחנו מתלהבים מכל מכונית ספורט על הכביש (גילי), מצנחי רחיפה פעם שניה בחיים ביום הולדת 8 לא פשוט יקרו לנו (מעיין, ועוד אין תמונות). זה כבר עלינו להיות אמיצים ולהודות שיש לנו חלומות ושאנחנו ננסה להגשימם תוך כדי תנועה. לא יום אחד.

אני חיה פה בתוך סרט טבע כבר כמה חודשים, זה סימן לי וי כבר על הרבה מהדברים שייחלתי לראות ולעשות "יום אחד". אייל ואני מסתכלים משתאים על עוד פלא יפהפה ואני אומרת שוב במבטא הדיוויד אטינבורו שלי – " One of the most spectacular places on earth... " (למטה, תולעים זוהרות. גם ביער וגם במערות - חפשו בפרק הראשון של "עולם מופלא" של ה-BBC עם מיודענו. אירוע לא נדיר פה אבל כן ייחודי לניו זילנד).

מרשים לעצמנו לחלום פה. להסתכל באינטרנט על מקומות משוגעים בעולם שאפשר פשוט להגיע אליהם. כותבת בלוג שהוא סוג של מחוייבות כתיבה נהדרת שתמיד קיוויתי עבור עצמי באמת לעשות. לעמוד בזה. והנה, זה קורה, וזה מעורר תאבון לעוד. קיבת החלומות רק מתרחבת עם כל חלום שטועמים. לא הכל קל, היומיום לא תמיד נוח, הרבה אנשים ודברים חסרים – אבל צריך לוותר על דברים כדי שדברים אחרים יגיעו, לשנות כדי שיהיה שינוי.

מה יהיה איתנו כשנחזור? זה לא חשוב עכשיו. את הסקרנות הזאת כבר אי אפשר להחזיר לשק, ובטח שלא את ההבנה שאפשר הרבה יותר ממה שנדמה, רק צריך להתחיל.

...הילד הגשים אחד - הצליח להקפיץ אבן על המים