קרחונים, אריות ים ולאה גולדברג שמדייקת לי את הכל

באמת שקרה לי כבר כמה פעמים בחודש האחרון שמיצמצתי כדי לנסות לסדר איכשהו את הדבר הזה שעיני מביטות בו, ושנראה לא אמיתי אפילו כשזה במציאות ולא בתמונה.

בחיי שראיתי וצילמתי את זה. זה אמיתי

גם זה

הניו זילנד הזאת היא דרמטית ויפה באמת בצורה שקשה לתאר. עברתי על התמונות לקראת כתיבת הפוסט, וזה נראה לא יאמן, אפילו לי שבעצמי הייתי שם. הילדים מתחבקים על רקע הרים מושלגים ואגמים והרים אדירים, ממש טפט פוטו פראג'.

הכל נראה כמו גלויה. ויחד עם זה שאין פה כמעט חיות, שאסור להדליק מדורות בשומקום ושהמים קפואים ככה שאי אפשר להכנס אף פעם - וואלה, זה באמת נשאר קצת גלויה כל היופי הזה. לא משהו חי, לא משהו שנכנס ללב. זה בעיקר בעיניים כל החוויה הזאת כאן. פחות מפעיל לי שרירים אחרים. טוב, התכוונתי לפנימיים. את שרירי הרגליים נגיד אנחנו דווקא מפעילים פה יופי. כמעט אין מסלול עם פחות מ-10 ק"מ (בדכ יותר לכיוון ה-15) ועוד יותר נדיר למצוא מסלול שלא מטפסים בו איזה 800 מטר גובה בעליות לא אנושיות. זה או זיגזג אינסופי, או פשוט דוך למעלה עד שהגוף אומר - לא זז. מה זה זה.

אני יודעת, זה נשמע כמו "אוי יוי יוי..." אבל זה בית מרקחת פה. טבע לא מושג למרות שחרשנו וטיפסנו כבר בלי סוף. יפה שאין לתאר - ונשאר רחוק, לא מושג. הלב שלי אפילו לא מנסה לתקוע פה יתד.

טבע יפהפה, לראותו בלבד. המים עם הצבע המושלם הם מי קרחונים. כמשכשכים בהם חוטפים זרמי כאב מרוב קור

אבל בכז אפשר להקפיץ בהם אבנים

שוב עברו 3 שבועות מאז שכתבתי פעם אחרונה, ושוב אני מבינה כמה זה לא הגיוני בקצב של הדברים פה, לנסות לתפוס את מה שהיה בזמן שעבר. הקצב של הדברים פה הוא כמו של חיים על fast forward. ככ הרבה חוויות לעכל, מראות להכיל, רגעים לעבד. מה עושה את זה ככה. זה בטוח לא רק הנוף היפה שמסביב. חושבת לי כמה חיים אפשר לעשות כשהחיים (כמעט) לא נתקעים בדרך כדי להפריע. למשל לאסוף רגעים כאלה -

אז אני מנסה לעשות סדר ולהזכר ולהצמיד זכרונות למקומות ולתמונות. חושבת מה אענה לילדים כשישאלו אותי יום אחד מאיפה התמונה הזאת ולא יהיה לי מושג לענות. חיה לי במציאות משלי, כרגיל, עפה וחולמת ליד התכלס והפרטים המדוייקים של החיים. אנא עארף איפה בדיוק צילמתי את זה. אבל תראו איזה יופי לנו שטיפסנו ככ הרבה הרים כדי לנשום את האויר פסגות המופלא הזה של ניו זילנד. שיה אללה. אולי הפעם אעשה תיקון חד מהפעם הקודמת ואתרכז דווקא כן בתכלס - איפה היינו, מה עשינו. יש לי הרי אייל בחיים בדיוק בשביל דברים כאלה. כמו בפרק ההוא של החמישייה הקאמרית, אני עם השמות עצם (ומילות התיאור), הוא עם הפעלים... קוראת לעזרת חבר הפעם.

יאללה, מתחילה:

זה מאזור ששמו קטלינס. דרום האי הדרומי של ניו זילנד. טיילנו שם עם אייל ומאי והילדים שלהם, חברינו מאוסטרליה שקבענו להפגש איתם גם כאן. איזה אנשים מצחיקים וכמה כייף לשבת לקשקש איתם שעות כשהילדים ישנים, לחלוק את הארוחות בוקר וצהריים וערב, לטייל יחד. נדירה לנו החברה כאן (מה שעדיין לא הפך אותנו לפחות בררנים...) ואלו היו ימים טובים מאד. אז התמונה, היא מהנאגטס. רק כמה קילומטרים ממקום שהבטחתי לעצמי לצלם את השלט שלו ושכחתי - שמו Kaka Point. שמחת בית השואבה במושב האחורי מהשם הזה.

בדרך לתמונה הקודמת

בקטלינס גם היו חיות סוףסוף והתרגשתי נורא, מה שנקרא - צילמתי 1000 תמונות ולא הפסקתי לחייך. אריות ים - הם נראים ממש דומים לכלבי ים רק פי שתיים יותר כבדים ושמנים, ומתנהגים אחרת. וגם הפנים שונות אבל זה כבר באמת קשה להבדיל לפני שרואים אותם מליון פעם, וגם אז לא בטוחים.

הגענו אל חוף שבו שמענו שיש אריות ים. נשמע מופרך אבל הלכנו. ככה זה כשתיירים. עוברים ליד איזה גשרון ועוברת מולי אמא עם ילדים, חוזרת מהחוף אליו אנחנו הולכים. אני מרגישה נוח לשאול אותה אם באמת יצא להם לפגוש שם אריות ים. היא מחייכת אלי ואומרת לי בטח, הנה יש אפילו כאן. אני מביטה הצידה וממש לידי, לצד הגשר מתמתחת אמא אריה ים לבנבנה עם גור קינג קונג לידה. איך לא ראיתי?!

וואו! אז ברור שממשיכים. וככל שממשיכים מוצאים עוד ועוד. הגענו למקום בו שכבו כמה אריות ים. הם זזים בצורה מצחיקה למדי, רצים על מן רגלי סנפירים ואז מפילים את עצמם ונמרחים שפוכים על החול. זכר אחד שם החליט שלא בא לו טוב זכר אחר, והוא רץ אליו והם התחילו מאבק. סרט טבע לנגד עיננו. הבריח אותו חזרה לים. מאבקי דומיננטיות ושאגות אזהרה. הו נמש, כמה אנחנו מתגעגעים אליה...

אחרי הקטלינס המשכנו הלאה לאזור ששמו חצי האי אוטגו ולעיר דאנידין שלידו. מעטות הערים כאן בניו זילנד, זה בעיקר עיירות או מיקרו עיירות או פשוט בית זרוק בשומקום הכי יפה שיש. ושלא יהיה ספק, כל היפה שלידו - פרייבט לנד. כן, יש פה קטע של בעלות פרטית של אנשים על מקומות שאתה לא מאמין איזו מן יהירות, להיות עם שטר בעלות עליהם - המפל הזה - שלי. סבא קנה לי. כן, גם הנחל וההרים פה ליד והכניסה לים והצוקים. שלי מהבית. מה? איך זה אפשרי? צריך לקנות אישור כדי לטייל. לא יאמן בעיני. זה נראה לי הגיוני כמו אנשים שבבעלותם חלקה על הירח. מה זה זה.

אז היינו בדאנידין לפני שהפרעתי לעצמי עם ענייני הבעלות הפרטית. סוף סוף עיר. עם מבשלת בירה טובה ומסעדות בשפע, ורחובות עם ציורי קיר, ומוזיאון מדע הכי נהדר שהייתי בו. עיר. מרענן.

אז חוץ מהעיר הנהדרת, צמוד אליה חצי האי אוטגו, שהוא רובו ככולו שמורת טבע יפהפייה עם חופים אחד אחד. בחופים החוליים - אריות ים בשפע. בסלעיים - כלבי ים. ובין לבין הרבה פינגווינים שכולם התחבאו מאיתנו. לא נורא, עדיין היה מגניב להיות בים ולמצוא שוב ושוב את היונקים הימיים המדהימים האלה. אפילו זכינו לראות הזדווגות של אריות ים. מצנעת הפרט אשים רק את הגיפוף שאחרי...

הדרך אל החוף היה טיול דיונות אחד ארוך ויפה.

וגם לפני שמוצאים חיות יפה שגעון

וזה בדרך לחוף אחר. גם בו היו. יפה יפה יפה

בדרך לחפש פינגווינים ראינו שלט של מקום שלוקח לסיורים למקומות שאי אפשר להגיע אליהם אחרת, כדי לראות עוד ווילד לייף. נכנסנו. מסתבר שאי אפשר להגיע ככה סתם לשם כי זה בבעלותם הפרטית. סב סבם או משהו כזה קנה את כל מה שהעין רואה, כולל את קו החוף וההרים והצוקים ליד. הם מגדלים כבשים (כמו כולם פה בניו זילנד) אבל החליטו לערוך גם סיורים בתשלום אל מושבת כלבי הים שקבעה את ביתה בסלעים שליד הים שלהם. והכינו תאי קינון לפינגווינים שעולים מן החוף כדי לקנן אצלם. התחילו מ140 תאי קינון, היום יש קרוב ל700, נווה פינגווין החדשה ממש. זה נשמע תעשייתי, אבל החבר'ה באמת שומרי טבע קנאים, והכל באמת עם המון כבוד קודם כל לחיות ולצרכים שלהן, רק אחכ לקבוצות הקטנות שמובאות עם רכב שטח לאזורים המעניינים. את הפינגווינים שדוגרים בתאים אסור לצלם... את כלבי הים מותר, ואפילו היו כמה גורים קטנטנים בני שבועות ספורים - מצלמים ממקום שבנו במיוחד כדי לא להפריע להם. הם לא רואים אותנו, אפילו שאנחנו ממש קרובים. ששש שקט

אז בדאנידין היו טיולים לחופים, טיול גשם אחד לא ארוך אבל רטוב מאד, מוזיאון שווה, וכאן גם נפרדנו מאייל ומאי שעשו את דרכם לכרייסטצ'רץ ולטיסה הביתה. פתאום אחרי הרבה ימים של רעש ובלגן שמח חזרנו לשקט של משפחה אחת בלבד.

טיפונת מוזר וגם חסר. הלכנו לשבת לאכול במבשלת בירה הקרובה והטבענו יגוננו בטיפה המרה...

מרוב תמונות של עם בירה בבלוג הזה אפשר לחשוב שאני שתיינית רצינית, למעשה מעולם עוד לא גמרתי כוס שלמה אחת...

מדאנידין המשכנו אל הפיורדלנד. אזור של טרקים ידועים רבים. כבר היינו בו זמן מה קודם, ועכשיו חזרנו. רצינו לעשות את השייט של המילפורד בין הפיורדים המתנשאים גבוה מהים. בפעם הקודמת באזור המזג לא היה בעדנו וגם אורי היה חולה. הפעם הצליח לנו

שם גם טיילנו לפסגת הקיי סאמיט כדי לקבל 360 של פסגות עצומות שחלקן מושלגות. אבל הטיול הבאמת משמעותי היה טיול שאייל ואורי עשו לבדם, את טרק הקפלר. מדובר בטרק של כמה ימים, שממנו הם עשו רק חלק אחד. יוצאים בסירת מונית, מטפסים לנופי אלוהים, ליד הבקתה בקצה יש מערת נטיפים וצריך להביא פנסים כי היא לא אתר תיירות, ואז יורדים וחוזרים בסירה. זו התכנית. זה 16 קמ. אבל כשהגיעו לבקתה שבקצה ראו שיש פסגה גבוהה יותר ממש ממול. אז עוד 4 קמ לכיוון. בקיצור - 24 קמ אחרי חזר ילד מבסוט אש ששבר עוד שיא אישי. בהצלחה לו עם לשבור את זה...

מהפיורלנד חזרנו אל העיר קווינסטאון ולאזור היפה שסביבה. היינו פה כבר בערך שבועיים קודם. הקיץ משנה את הנוף, כבר פחות שלג בפסגות, ורמזים של צהבהבות שאולי עומדת לנצח את הירוק הלא נגמר. חזרנו כדי לנסות לממש למעייני את מתנת יום ההולדת שלה - מצנחי רחיפה. בפעם הקודמת היתה יותר מדי רוח והסיפור בוטל בבוקר היומולדת... מעייני מאד התבאסה. מבינים לגמרי אבל מנקודת המבט שלנו כהורים זה גם היה נראה כמו צרות של בת אצולה. נכון, מאכזב. אבל הרי ברור שזה יקרה בקרוב בכל מקרה, לא מבטלים רק דוחים. זה המזג. ומדובר על מתנת יומולדת נדירה למדי לילדה בת 8 שתרחף פעם שניה בחייה מעל נופים יפהפיים (הראשונה היתה בנפאל, וריחפנו כולנו כולל גילי...). מעייני כמובן ראתה את זה כחוסר מזל סטייל ענן גשם שרודף אחריך בדרדסים. המזג היה אמור להיות לטובתנו וקיוינו שזה יסתדר, אבל גם בסיבוב הזה - רק בגלל הרוח (בתוכי בדמי בנשמתי..) לא התאפשר לצנוח. יותר מדי רוח ובוטלנו שוב. אז מה עושים במקום? היתה לי תכנית ב' הפעם.

עלינו את הרכבל של קווינסטאון (בדרך אליו, על נוף שלא יאמן - בית ספר. כאן לומדים סטייל ניוזילנד) שהיה חוויה בפני עצמה. אולי זה מספיק ולא נשבור תרגליים הפעם עם עוד טיול? לאאא אין מצב. יוצאים מהרכבל ומתחילים לטפס לפסגת הבן למונד. כל הדרך נוף של ההרים שעוטפים את האגם שליד קווינסטאון, גבוהים ומפוסלים, הכל ככ דרמטי. פגשנו כמה דוברי עברית על השביל והסתבר שהם שליחים של ישראל באוסטרליה (באו לחופש בניו זילנד). חבר'ה דתיים שמלמדים בביה"ס היהודיים על החגים וגם מנסים לעשות פעילויות בלי פורמליות סטייל תנועת בני עקיבא. היו חמודים, ונהננו לשמוע על החוויות שלהם. עד שדיברנו על שיוויון זכויות והזדמנויות לנשים (הם התחילו) ועל הדתה והבנו כולנו שלא נצליח להסכים, אז לפחות נמשיך לטייל באוירה טובה. הם באמת היו חמודים. דיעות ותובנות חיים לא משתנות ברגע אחד של פגישה מכוננת, אפילו לא איתי...

עזבו, הנופים יותר שווים

אחרי הטיפוס התגלה ברגע אחד הצד השני של הרכס ושם כבר היו פסגות מושלגות ויפות ככ, אבל בגבהים האלה הרוח שולט כמו בסיפור של עגנון מאוייב לאוהב. אפשר להשאר רק קצת והרוח כבר מגרש אותנו. אתם לא שייכים לפה. אז הלכנו.

ירדנו למטה, והפעם גם כייפנו לילדים הפתעה - קוראים לזה לוג' וזה כייף עולמי. לכל אחד יש רכב ומתפתלים במורד ההר במסלול של קילומטר במהירות בסיבובים... ירדנו וחזרנו פעמים אינספור עד שנמאס. לנו, לילדים לא...

מקווינסלנד המשכנו להר קוק. ההר הגבוה ביותר בניו זילנד, עטור בשלג וקרחונים על כל הרכס. חשבנו שאזור קווינסטאון הכי יפה בניו זילנד ואז נסענו כאן -

הנשימה נעתקת.

הוקר ואלי וטזמן ואלי. אומרים שעוד 30-40 שנה כבר לא יהיו קרחונים. בטח שלא כאלה קרחונים שהם על האדמה. כמה חבל וכמה מפחיד. היופי הכחלחל הזה הוא ממגנט לחלוטין. וכן, גם ילדים מתלהבים ומעריכים מראות כאלה. "נופים טירוף אימא, פשוט טירוף" גילי...

במחנה באומרמה, איפה שתקענו יתד בימים של אזור הר קוק באו לבקר אותנו (ונשארו...) הקטריבס-ספקטורים, זוג חמוד מהעבודה של אייל. לקחו חל"ת ועושים טיול גדול וכייפי בעולם גם הם. שלב אחר בחיים, הם בני אולי 30, ללא ילדים. היה ככ כייף יחד, הכנו ארוחות טעימות ואכלנו יחד וקישקשנו. אני חושבת שאייל ממש היה זקוק לדבר קצת על עניינים של עבודה עם כל הז'רגון שנשאר מאחוריו וכבר לא חלק מהיומיום. טיילנו יחד טיול נהדר שהתחיל בנסיעת ג'יפ והמשיך לטיפוס של 800 מטר דוך, נוף יפה וזה. רגיל. אבל יחד זה כייף גדול. לפני שהם המשיכו בדרכם קטריבס הדליק את אייל על הדאונים שמחכים לבנים ויפים בדשא הגדול שליד המחנה בו ישנו, אז לא היתה ברירה. בחיי שהוא היה נראה אחרי כמו מכור שקיבל את המנה שלו

ההתרגשות של הלפני

כפרה עליו!

נפטרנו מהדודה והבחור היה רגוע, שמח וטוב לב. מהר קוק המופלא ככ נפרדנו והמשכנו את דרכנו הפעם אל וואנקה. רצינו קצת רגוע, טיפה פחות טרקים. היינו צריכים קצת להיות בכלום, לשחק ולקחת את הדברים רגוע (בכז שלום בית זה חשוב. שרירי הטיולים שלי כבר זעקו חמס). אז באנו לכאן. טיילנו מעט ונשארנו הרבה לשחק בקרוואן. קצת איזון. מרוב שחיפשנו איזון הג'יפ החליט שהאבן שקפצה לו למטה בטיול שטח הקודם לא היתה נעימה לו. הוא במוסך כבר כמה ימים, ואנחנו פה. תראו מה הצלחנו בכז לעשות -

יאהו! היה יום יפהפה וגם אני עליתי איתה ושתינו ריחפנו לנו. הרגע הכי נהדר הוא הריגוש הזה של הריצה והקפיצה מההר, והופ עפים. מפלים, אגם, הרים מסביב. קולית הילדה הזאת. בקושי התרגשה לפני ואחרי, בסבבה. עניין יומיומי. לך תבין.

מה עוד הספקנו בין משחק קטאן אחד למישנהו - החלטנו לעשות טיול עם לינה בבקתה. ליד קרחון הרוב רוי בפארק של הר אספיירינג יש בקתה עם אותו שם שהדרך אליה היא רק 9 קמ ורובה מישורית. יש ממנה נוף תענוג. נלך, נישן שם, נטייל קצת ונחזור. יאללה, הולכת על זה. עוד חוויה, למה לא. היו קפיצות מעל יובלים, הרים מושלגים, נחלים בצבע תכלת של מי קרחונים, סהכ הצלחה. חזרתי גמורה מלסחוב את התיק, ואני לא זאת שסחבה את התיק הבאמת כבד עם השק"שים והארוחת ערב וכו'... מה זה משנה, היה יפה שגעון. התמונה מתחילת הפוסט היא גם כן משם.

העובדה שהיה מקום בבקתה היתה פוקס, כנראה כי יצאנו בצהריים של בוקר גשום. לא הרבה בחרו בזה וטוב שכך. אבל מצד שני גם לא היתה שום אוירה או התרחשות מעניינת מבחינה אנושית בבקתה. כמה סינים טיילנים, עוד זוג גרמנים צעירים ואיזה בחור שחזר מטיול על הקרחון הקרוב לאחר שנחת שם במסוק. רגיל.

אנחנו עוד מעט מסיימים כאן. למרות שלפעמים נדמה שלא מושג פה, באחד הטיולים עלה בי השיר הזה, ומאז הוא עושה לי לנשום לעומק את כל היופי והקושי גם יחד, שמסביב וקרוב קרוב. כמה שהוא חד בדיוק שלו, ככה עושה רך בלב, מתרחב לכל הקצוות. לקחתי ממנו כאן רק חלק.

"...וירחב בך השקט

כאור בשולי הענן...

...ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע,

ומותר ומותר לאהוב..."

(מתוך "את תלכי בשדה" של לאה גולדברג)

איימן, יום יום, עלינו ועל כולנו.