והופ, אין לנו קרוואן ואין לנו ניו זילנד יותר
- הגר
- Mar 19, 2019
- 9 min read
פוסט אחרון מניו זילנד עם הרבה מעברים ואולי מעט מדי הרהורים. ויש גם הצצה למקום החדש.
אנחנו בדירה האחרונה שלנו בפרברים של אוקלנד. הגרלנו דירה על הים, מפרץ שקט ויפהפה בין הרים ירוקים ואופק כחול. בלילה הגאות מגיעה כמעט עד לחצר. שומעת את המחזוריות של הגלים מהמיטה. נושמת. תודה גדולה.
ארוחת בוקר לאט, משחקים, שמים סיר גרגירי חומוס על הגז, אייל לש בצק לפיתות - מתגעגעים... עוד מעט יפן - איפה נבשל שם ככה. ברקע הים, מוקדם יותר הילדים שיחקו שם, בחצר-ים המופלאה שבפתח הבית. עכשיו כבר נכנסו והתקלחו, משחקים משהו, עסוקים. אייל מיד מבחין שזוהי שעת רצון וממלא לנו זוג כוסות יין קריר וטעים, יאללה את באה נשב לנו קצת? תופסים לנו כמה רגעים רק שלנו. צוחקים יחד, מקשקשים. כמה טוב לי להיות עם האיש שלי, הופך לי את הכל לפשוט וקל יותר. בשביל מה כל העודף מחשבות שרצות לי. מחליטה שאני הופכת את כל השטויות שיש לי בראש לעננים שישתנו תוך כדי תנועה וייעלמו.
מחרתיים נגמרת לנו ניו זילנד. מכאן הטיול משתנה מאד - כבר לא התקופות הככ ארוכות שהיו לנו כאן, נמתחות ומתארכות על חודשים. מעכשיו חודש וקצת זה הכי הרבה שנהיה באותה מדינה, ויש לנו עוד כמה, עד שנשלים את הסיבוב סביב הכדור. כמעט תשעה חודשים בדרום כדור הארץ, ארבעה מהם בניו זילנד. זה עולם אחר, ומרגיש פה מרוחק, אפילו שהכל מערבי. זה אחר. ויש הדים ניכרים של תקופות אחרות - של שבטיות וחלוציות ושל ארץ בתולית. הסבך הירוק שאם לא נכבש אין שום דרך לעבור בו, החופים המופלאים ללא שום אדם, בעה"ח שלא ידעתי שבכלל אפשר לפגוש בטבע כיום, ועוד ככ מקרוב. ניו זילנד הזו, האיים היפים האלה. הדמיון שלי מפליג לימים שבהם רק הגיעו לכאן האנשים הלבנים הראשונים. לכל הטבע הפרוע והשונה הזה. למיליוני גווני הירוק ולשרכים הפרה-היסטוריים, להרים המושלגים, לקרחונים ולנחלי התכלת שזורמים מתחתם, לזהב שחיפשו ומצאו בנהרות, למאורים עם קעקועי הפנים שפגשו, אנשים עזים ומרשימים. בכלל לתקופה הזו שהגיעו בה ליבשות חדשות, שרטטו מפות של העולם המסתורי שהתגלה. אני חושבת על זה וזה גורם לי להתבונן על הכל כאן בעיניים משתאות. עכשיו גם אני קצת הגעתי לפה עם קפטן קוק (וכמה אוטובוסים של סינים שלקחו סלפי עם האיש עם הפאה הלבנה והמבט אל האופק).
אבל האמת שאני בכלל מסיפור אחר. עם תמונות של רקפות ושקדיות פורחות בווטסאפ מחברה, מתגעגעת לנוף שבאמת עושה לי קליק בלב. אנחנו מסיפור אחר עם הסנדלי שורש והעברית הזו, שמעוררת המון שאלות והיא יופי של שובר קרח לתחילת שיחה - אף אחד כמעט לא מצליח לזהות מה זו השפה הזאת. כמה כייף להסתובב בעולם עם שפה סודית משלנו. אבל היא כבר לא תהיה סודית לעוד הרבה זמן. כמה חודשים ואנחנו בארץ - מתרגשת ושואלת את עצמי איך זה יהיה. איך זה ירגיש אחרי הריחוף הארוך הזה במין בית - כדור פורח, ממקום למקום בעולם. פעם באיזה קורס ציור ציירתי את הבית שלנו ככדור פורח עם אדניות עם פרחים משתפלים מן הסל וכביסה תלויה בין החוטים. מרגיש לי שהציור הפך לנבואה שהגשימה את עצמה, בעיקר פה בניו זילנד עם הקרוואן.
בתמונות - הכי לא טיול של שבת ליד הבית עם כלניות ובלוטים. מתגעגעת אבל מזל שיפה כאן.
עושה Rewind לפעם האחרונה שכתבתי - זה היה אי שם בוונאקה. הג'יפ נכנס לאשפוז ארוך במוסך - שבוע ומשהו של להזמין חלק ולחכות שיגיע, ואז אחד נוסף. השארנו במוסך הזה מטיל זהב ואת הסבלנות של אייל. יום ועוד יום בקרוואן, ימי בית הילדים קוראים לזה ושמחים מאד. יוצאים לקניות, אולי לאיזה סושי וגלידה בעיר, ובין לבין טורנירי משחקים - מונופול, יניב, נסיך 7, יש לנו חתיכת מגוון. אחכ שעתיים של קטאן אייל אני ואורי, לפעמים קצת משכירים אופניים... אחרי כמעט שבועיים הרכב סודר, אייל נשם, ארזנו בשמחה ויצאנו לדרכנו. אחחח, לגמוע שוב מרחקים. שנינו מרגישים שזה זה כשנוסעים, כשהנוף משתנה, כשבודקים על המקום הבא ולאן נטייל. זה עושה לי לחייך ולשים שיר מרים במערכת של האוטו - "סע!" של הדג נחש עובד לנו טוב בדיוק לרגע הזה. הילדים כמו להקת ליווי קופצים ושרים את כל המילים מאחורה ומצחיקים אותנו - "אההה יש לי את השיק, לא רוצה שהמסיבה תפסיק, עוד לא הגעתי אל הפיק..."
הנקודה הבאה בדרך היתה סלעי מוארקי. מדובר בתופעה שבעיקרון היא סוג של מקום מגניב להצטלם בו, לעצור כדי לחתוך את הדרך הארוכה שבין וואנקה לכרייסטצ'רץ'. אלה סלעים די גדולים בצורת גושים עגולים ויפים, שמונחים על החוף כאילו מישהו שם אותם שם. כמו פופים מאבן. כמו כל האחרים, גם אנחנו הלכנו לשם לראות ולצלם. הגדילה לעשות אחת התיירות הסיניות שראיתי בדרך הלוך, הולכת עם חצאית לבנה ארוכה ומתבדרת, שיער עשוי למשעי ונעלי בובה. רציניות הסיניות האלה. אפילו היו לה בגדי החלפה - ראיתי אותה בדרך חזרה נושאת את החצאית שעדיין התבדרה, אבל עכשיו רק בזרועותיה. ככה אתה יודע שבאמת הגעת לאתר תיירותי. אז שיחקנו שם, נירטבנו, הצטלמנו וסימנו וי גם אנחנו.
אבל מאחר ואנחנו לא אוהבים לחנות ללילה אחד ולסמן וי אז הארכנו את השהות וגילינו באיזור עוד כמה דברים נחמדים. למשל כלבי ים חמודים החוף, או דרך נוף יפה שהיא לא על הכביש הראשי ("ראשי", בואו, בניו זילנד הכל נראה כמו דרך נוף צדדית, אבל זו היתה עוד יותר צדדית מצדדית) ובה ראינו המון מכוניות קלאסיות נוסעות בשיירה. מבחינת גילי - אחד מרגעי השיא שהוא עדיין מזכיר בטיול. עם הדרך הזו הגענו לאתר מגניב ומוזר אחר. מדובר בשדה ירוק וענקי שבו יושבים סלעים אפורים, גבוהים ועצומים למדי שכאילו באו משומקום. אולי ממקומות כאלו הגיעו האגדות על טרולים וענקים שהתאבנו. כמובן שניסינו לטפס - על הרוב לא הצלחנו אבל על כמה כן. תמונות לא רעות ויום כייפי של מחבואים וטיפוסים בשטח...
ביום אחר הלכנו לראות קצת גם את העיר הקרובה ששמה אומרו. גילינו שם מבשלה עם בירות מעולות ואוכל משובח, ים בצבע תכלת טורקיז עם מזח יפה, ואפילו מוזיאון מוזר ומגניב למדי ששמו Steampunk Headquarters. קצת מזכיר את מקס הזועם. מקום מגניב למשחק לכולנו. כנראה אנשי העיר התאהבו בסגנון, כי גם גן השעשועים המקומי היה כולו עם המגניבות המחוספסת הזו. אני אוהבת.
משם נסענו ל- Rakaia gorge. שמעתי על המקום מחברה טיילנית והיה נשמע שזה יהיה טיול טוב, רגע לפני שהזמן שלנו באי הדרומי מגיע לסיום. אז נסענו וחנינו את הקרוואן בפארק הבא, ממש מעל ערוץ הנחל שמימיו, אתם יודעים מה אני הולכת לכתוב - מי קרחונים בצבע הכי תכלת שיש. החננו, הורדנו 'עוגנים' ושאר המנהלות של הקרוואן וירדנו לנחל. המים היו קפואים כרגיל, אבל בכ"ז זה יפה ככ, ואפילו היה חול כייפי וכולנו נהנינו לשחק (למרות שדי מהר אני דווקא נהניתי יותר לבשל לי לבד עם מוזיקה ברקע, עזבו אותי מחול שוב). המשפחה שמולנו, ניו זילנדים בדם - האבא נכנס למים, שכנע את הילדים שצרחו ויצאו מהר, אחכ הכניסו גם את הכלב, אבל כל הסיפור של השהייה במים לא חצה את הכמה דקות. בכז סחטיין עליהם. זה לא שמחוץ למים חם, כן? גם אנחנו נכנסים חלקנו לפעמים למי הקרחונים פה ושם, אבל זה אף פעם לא כמו ללכת לחוף ניצנים או גורדון ביולי אוגוסט, ולהשאר במים שעות. זה טבילת אמיצים ויאללה ביי. מקסימום. למחרת טיול יפה ולא קשה, יופי של נוף. הנופי גלויה האלה. אנחנו עוד נתגעגע ככ.
היעד הבא היה חצי האי בנקס, ליד כרייסטצ'רץ, שם גם תכננו לפגוש את הדר והגר ספי שנחתו בניו זילנד ימים ספורים קודם עם הילדים שלהם. ספי הוא מהעבודה של אייל, וכמוהו גם הוא ארז את המשפוחה לכמה חודשים בעולם. המפגש היה משמח ככ, ולמרות שלא הכרתי את הגר קודם - נפגשנו ותוך רגע כאילו אנחנו לפחות שכנות ותיקות. השיחה קלחה ללא הרף, הילדים נהנו מאד יחד ומיד התארגנו משחקים ושיחות ומעברים מקרוואן לקראוון. למחרת טיילנו בחבורה גדולה ושמחה, עם הרבה עברית שכולנו שמחנו לדבר אותה לא רק בתוך המשפחה. בסוף המסלול גילינו שהם הגיעו עם הרבה קוצים ותאבון אדיר לקחת ביסים עסיסיים מהניו זילנד הזו, והחליטו להמשיך הלאה ליעד הבא ולא למחנה לישון עוד לילה יחד. אספנו את ההלם ואת הילדים לאוטו, נפרדנו יפה למרות שככ רצינו שישארו. נו טוב, מבינים אותם. נפגש כבר בארץ. ממש מקווה שנצליח בארץ לא להפוך למבוגרים האלה ששוכחים את הדברים החשובים באמת ובאמת נסדר שנפגש (וסליחה לנסיך הקטן על שינוי הנוסח הקל).
היעד הבא היה העיר הגדולה כרייסטצ'רץ'. אבל האמת היא שגם היא כמו כל ניו זילנד - הכל די איטי, ואפילו שיש בה הרבה חנויות ומותגים גדולים (שאין כמעט בשומקום אחר כאן) שום דבר לא מנקר עיניים או מושך מדי. הצרכנות כאן בכלל לא נראית כמו השד המהפנט והממכר בעולם המערבי המוכר יותר. אין המון אנשים ברחובות, אוירה יש רק אם יש איזשהו פסטיבל או שוק של יום ראשון. חוץ מזה - נמנמת נחמדה. אנחנו, שאוהבים לפעמים את תל אביב לווריד דווקא חיפשנו איזה זיק, איזה ניצוץ, אבל זה כנראה לא משהו שאפשר לבקש מניו זילנד. כנראה שטוב שכך, וכל הכבוד להם שמצליחים איכשהו לשמור על הצביון הזה. בעולם שלנו היום נראה לי שזה דורש בחירה מודעת ושמירה על הפתחים כדי לא להשתנות ולהדמות לכל עיר גדולה אחרת בעולם שזזה מהר ומלאה במסיחי דעת צבעוניים ובאנשים שטרודים מדי בעבודה.
בין יעד ליעד ניסחתי מודעת מכירה ופירסמתי אותה בפייסבוק ובאתר יד 2 הניו זילנדי. די מהר הגיעו פניות ופתאום מוקדם מהצפוי מצאנו את עצמנו עם פרנק, ניו זילנדי סופר חביב שקנה את הג'יפ והקראוון קומפלט במחיר שלו קיוינו. הופ. אין בית יותר. ממש היה לי קשה להפרד מהקרוואן הזה שבאמת היה לי כמו בית. יש לנו בו פז"מ כך מרגיש, וכל הדברים שחווינו ועשינו איתו קשרו אותי אליו מאד. כאילו כל הצעדים שהלכתי בו טוו ביננו קורים של חיבור. כל הפעמים שקיפלתי ופתחתי שוב את המיטה בפינת האוכל, והיומולדת של מעייני שחגגנו בו, וכל הארוחות שבישלנו - נו, זה בית. ואני חובבת בית ידועה. איך נוציא את עצמנו ממנו?
אבל הוצאנו כמובן, וניקינו אותו עד שהיה צחור כביום היוולדו. כפרהעליו. הילדים שמחו אני חושבת. מבחינתם כל שינוי הוא שינוי לטובה, והם מחכים לו בבטחון מלא שלא יתאכזבו. איזה שיעור זה יה אללה. היה, היה כייף. הרבה יותר כייף מה שיבוא. מה הלאה? פשוט ככה. אז אני לומדת. או לפחות מנסה להתבונן וללמוד מהם.
מכרייסטצ'רץ המשכנו ברכב שכור לקאיקורה. אזור יפהפה ליד הים, עם הרים עצומים שמתנשאים מן החוף גבוהים ככה שמתהדרים בשלג גם בשיא הקיץ הניו זילנדי. אבל זה לא לב העניין. המפרץ של קאיקורה הוא ביתם של כמה מיני דולפינים שחיים שם בלהקות עצומות. בעיקר דולפינים מסוג דאסקי שהם שחורים-לבנים ויפים, וידועים בהיותם הדולפינים הכי לולייניים וקופצניים שיש. אז לא נפליג איתם? ברור שעלינו על סירה, ואפילו קפצתי לשחות איתם קצת. חתיכת חוויה מדהימה. רואים אמנם טוב יותר מהסירה כי יש איזשהו מרחב, והם גם מתקרבים מאד, אבל להיות קרובה איתם במים היה חתיכת דבר. הם שוחים קרוב ומשחקים. אחד עשה סלטה ממש מעלי, ואחד אחר בא מתחתי במרחק נגיעה והזמין אותי למשחק שבו מסתובבים ומסתובבים בשחיה במקום. ההפלגה הזאת עם כל הדולפינים האלה תהיה אחת החוויות הכי זכורות לכולנו מניו זילנד אני חושבת. עם המשחקי תופסת של הדולפינים עם הסירה, הסלטות, הכמויות של הדולפינים. אין לתאר.
איזה דבר. משם המשכנו צפונה לאזור ששמו מרלבורו סאונדס. מכאן הטיול שלנו הוא כבר קצת חזרה על עקבותינו, כי את הטיסה הלאה מניו זילנד הזמנו מאוקלנד, מה שאומר שנצטרך לטפס את דרכנו חזרה אליה, פה ושם נפגוש את הפירורים שהשארנו בדרכנו הלוך.
איזור מרלבורו היה תחילת האי הדרומי עבורנו, אזור יפהפה אליו מגיעים עם המעבורת שמעבירה בין האיים. קויוינו שהפעם נצליח אולי לשכור איזו סירה ולשוט בין לשונות היבשה והאיים של האיזור, אבל זה לא צלח בידינו. לטיול הבא נגיע כבר עם רשיון משיט (לא אני, אני אעבוד על כוכב שני בצלילה...). במקום החלטנו לנסות שוב הרפתקה שלא הצליחה לנו בפעם הקודמת ממש מזמן כשניסינו. יש ארגון ששמו היט שמחבר בין נוצרים אוהבי ישראל, לטיילנים ישראלים. מדובר באנשים, משפחות, שמבחינתם לאהוב את הbible זה לאהוב את ישראל. והם רוצים להכיר ורואים זכות בלארח אותנו הישראלים. ככה הגענו למשפחה עם 4 ילדים שגרים על נוף מקסים ומתחת לבית יש להם יחידת אירוח (שבדכ מושכרת באיירבינבי). במרחק 2 דק הליכה - חוף יפהפה, הנוף מהמטבח ומהסלון - אין לתאר. ים כחול, מפרצים, הרים ירוקים וגבוהים.
ישנו אצלם יומיים. חוויה מעניינת והזדמנות באמת להכיר, אבל זה מאד מאד מוזר עד לא נוח להתארח אצל אנשים שאינם משפחה או חברים. הם לא דתיים אדוקים ולא כלום, פשוט בעלי עניין ואהבה אדירה לישראל. קטע. אנשים מעניינים ששניהם עובדים מהבית, אקולוגים די סגפנים שארבעת ילדיהם המאומצים בחינוך ביתי, והכל אצלם ככ אחר מאצלנו. להכנס פתאום לתוך האינטימיות הזו של תא משפחתי - קשה לי להבין איך בנאדם מסכים ורוצה בזה. עבורי זו היתה מעין הצצה ארוכה לעולם אחר. אבל אני טוב לי בעולמי וזה אפילו מתחדד לי כשרואים מקרוב חיים אחרים.
ארזנו את ענייננו אחרי יומיים ועלינו על המעבורת לאי הצפוני. משם עצירות די קצרות בכל מיני מקומות תוך כדי שמצפינים - הר געש שטיילנו אליו בתקווה שהעננים של הבוקר ייתפנו - ובמקום קיבלנו 5 שעות של הליכה בתוך בוש עם ערפל שלא רואים יותר משלושה מטר קדימה. תודה באמת.
רחצה במעיינות חמים. פארק געשי עם תופעות גיאותרמיות צבעוניות, עתירות אדים וסרחון.
טאופו - אגם חמים ויפה סטייל הכנרת אבל בסקאלה ניו זילנדית של גודל ונוף. משם לקורומנדל לים חמים ונעים בו הלכנו לשלות צדפות טעימות מאד מהים.
הצפון הוא באמת אחר, וגם הטיול שלנו ללא הקרוואן הוא אחר. פתאום יש מרחב גדול, אבל גם ענייני אריזות פריקות וחוזר חלילה עם בלגן שצריך לשמור עליו כל הזמן שלא ישתולל ויכנס יפה חזרה למקומו בתיק. והנה, מפה לשם אחרי כל הדרך הארוכה הזו, מצאנו את עצמנו בדירה האחרונה באוקלנד, ההיא מתחילת הפוסט שהיא חתיכת הפתעה טובה. יושבים כדי לסגור עניינים אחרונים לקראת היעד בא, שבשעת הכתיבה כעת - אנחנו כבר בו.
יס. הכי שונה שאפשר. אנחנו ביפן כבר כמה ימים. בפעם האחרונה שהיינו פה הייתי בהריון עם אורי. עכשיו אנחנו חמישה. הכל פה על ספידים, הכל פה מג'ונן ושיקי ומרתק - תנו לי להסתכל על אנשים ברכבת או ברחוב ומבחינתי אפשר לבוא לאסוף אותי חזרה בערב. איזה מקום יה אללה. וככ הרבה אנשים. והכל מתוכנן ומותאם לגוף אסייתי קטן ולהרגלים יפניים מאופקים ומנומסים. להסתובב בטוקיו חמישתנו מרגיש לי כמו כשהיינו יוצאים לפאב בגיל 17 והיינו מגיעים כל החבר'ה, עם 3-4 רכבים מפוצצים. לא מתאים, לא קול, ותכלס נורא מסורבל... הנה ככה למשל - קוראים על איזה ראמן מהולל. צהרי היום - הולכים, עומדים בתור בכניסה עם כמה זוגות יפניים סופר שיקיים. מסדרת את השיער הצידה ומדמיינת שגם אני מגניבה נורא. כשמתקרבים לכניסה מגלים שהישיבה היא מסביב לבר, עם מקום לגג 12 איש, ועוד איזה שני שולחנות זערוריים לזוג בצד. איפה בדיוק נכנס, ומתי אי פעם בכלל יהיה להם מקום לחמישתנו ביחד. מממ הבנו. הלכנו למקום אחר. אבל זו טוקיו. נראה לי שבשאר יפן כבר נבין איך מנצחים את זה יותר טוב, או שנכייל ציפיות. וגם - לא כל יפן זו טוקיו.
ככ הרבה דברים שאני מחכה להם כאן. איזה עולם אחר פה. ביום הכל עמוס, יפנית צייצנית בכריזה, הכל רץ מהר ובכז עדיין יש המון נשים בלבוש מסורתי, הולכות בקימונו ונעלי עץ בתחנת הרכבת כאילו כלום. אני לא יכולה להפסיק לבהות בפנים היפות של הנשים, בכל הדיוק והיעילות של איך שהכל נעשה ונראה כאן. במוזרויות ובשגעון. בכניסה המרשימה למקדש ובפגודות. כמה טוב. אפילו השמיים הבהירים בלילה מרוב הערפיח המואר מאורות העיר, ללא כוכב אחד - נראים לי משמחים איכשהו. אולי בכז למדתי מהילדים משהו - משהו חדש ושונה מתגלגל אלינו וזה משמח, אפילו בלי לדעת מה בדיוק יהיה טיבו. להרפתקה הבאה היכון. עוד אעדכן.
יאללה בי בינתיים.
Comments