נודדים בהימלאיה

זהו, אנחנו אחרי הטרק הראשון בנפאל. עוד מנסה לנסח את החוויה הגדולה הזו במילים. פשטות זה תמיד הדבר הנכון, אז פשוט אתחיל מההתחלה.

ארזנו מוצ'ילות מצומצמות רק עם מה שממש צריך, אחסנו את כל השאר, ויצאנו ל-5 ימים של טרק לפון היל, הר שממנו יש תצפית רחבה ויפהפייה על כמה מפסגות ההימלאיה. איתנו יצא פורטר-מדריך בשם prem (שזה אהבה בנפאלית - כבר טוב, לא?). שתי מוצ'ילות גדולות ועוד תיק לי, שלושה ילדים, כמה מקלות הליכה וקדימה.

מודה - היו לי חששות לפני. איך יהיה וכמה קשה יהיה לילדים ואיך הם יאכלו את כל הדבר הזה. אבל מתחת להכל היה ברור שיהיה טוב. ארזנו ציוד לגשם שהתברר כשימושי, ציוד לקור - די שימושי, בגדים, קצת תרופות והרבה ממתקים ויצאנו לדרך.

הדרך היתה 3 ימים של עליות בין קשות לקשות יותר. הכל בתוך ג'ונגל יפהפה. העצים עצומים, מכוסי טחב ירוק (יער מכושף של פיות וטרולים - לפי הילדים) שרכים, פטריות מכל מיני סוגים, המוני המונים של פרפרים שלא ראינו כמותם, ומים זורמים בכל מקום. גשרים ארוכים ארוכים כמו בסרטים, מעל תהום שבה זורם נהר. חלום.

הכל יפהפה חוץ מזה שעולים ועולים וזה לא נגמר. הולכים 6-8 שעות ביום. אייל עם איזה 15 ק"ג על הגב, אני עם הרבה פחות ושנינו יד ביד עם הילדים. תרגילי חשבון בע"פ, חידות חיות, שירים, סיפורים שזוכרים בע"פ (טוסברהינדי הגיבור כפול אינספור פעמים) וכל מה שצריך כדי לשמור על אווירה שתניע את כולם הלאה ברוח טובה. זה עבד מדהים. הילדים היו לא יאומנו. גם ביום השלישי שכולו היה עלייה שהתמשכה 7 שעות, והשעה האחרונה בגשם ובבוץ.

הפסקה זה טוב. הילדודס כבר עם ביגוד לגשם...

המון מאמץ מנטלי להשאר בזון החיובי, להבין שהדרך היא הדרך ואין מה להאיץ. התיק כבד ויש עלייה והגשם ימשיך וזהו. לקבל את זה ולשמור על מצב רוח - אחרת הילדים יילחצו ועלולים להרים הנדברקס. הם עוד לא גילו את הידית הזו, ועדיף שלא יגלו...

אחרי 3 ימים הגענו לגורפאני. ישנו די טוב (על 3 מיטות. זוג זוג ואייל...) והתעוררנו לפני 5 בבוקר כדי לטפס במשך שעה במעלה ההר, לנקודת התצפית. למה בזריחה? כי אח"כ העננים מכסים את הפסגות ואין ממש טעם.

לא טיפוס של בוקר. ועוד פחות מזה כשמטפסים בבוקר...

הילדים רטנו כל הדרך, אני מיעטתי לדבר (נדיר), אייל סחב את גילי על הכתפיים כל הדרך (הרקולס) ובסוף הגענו. השמיים היו כחולים ובהירים והראות היתה נדירה. נושמים עמוק עמוק את כל היופי הזה ומצלמים בלי הפסקה בנסיון לאצור את הדבר הזה. זה לא ממש מצליח אבל הנה כמה בכ"ז.

ותמונות שלנו סוףסוף בפסגה, לפני ואחרי שהילדים קיבלו מנת סוכר - מצאו את ההבדלים...

אחרי 3 ימי עליה, מגיעים יומיים של ירידה. פווו. הנוף הוא של הרים עצומים וירוקים, שמורדותיהם טרסות בקווים רכים עם כל מיני גידולים בצהוב עד ירוק. בתי כפר מאבן מקומית בין כסוף לאפור שחור. בכל כפר שעוברים כולם יוצאים לראות אותנו ולהתרגש מהפלא - ילדים מערביים. הנפאלים מאירי פנים ועדינים ופשוט משמח לעבור ברחוב. רוצים להצטלם איתנו, מזמינים אותנו ברוחב לב להצטרף אליהם לדוש חיטה עם מקלות, לצחוק כשאנחנו לא מצליחים להקפיץ את האורז בנפה הגדולה, לאכול פופקורן מתירס שגידלו ושמכינים ממש עכשיו על מדורה. בדרך לראות איש עם מחרשה שאליה רתומים שני באפלו בשדה אורז, מים עד הברכיים. לראות מחצבה שאין בה כלי חשמלי אחד - הגברים מכים בסלע, הנשים יושבות ומכינות חצץ עם פטיש ומסגרת ברזל קטנה שבה הן שמות אבנים. אתה רואה ולא מאמין. וככה חיים. ילדים מובילים עזים ובאפלו למרעה, כולם עובדים כדי להתקיים. הולכים במעלה ההר עם סלים קלועים ענקיים אותם סוחבים ברצועה על המצח, בתוכם תבואת השדה - שיבולים. עולים, יורדים. עולים, יורדים. אין קומביין. יש מגל קטן. פרם (המדריך) אומר שהאנשים כאן רובם לא ראו כלל אזורים אחרים בנפאל עצמה.

אייל ואני מדברים על כמה שהנאה, לא משנה ממה - היא מותרות. כאן עושים דברים כי צריך. המקלחת של האנשים שאצלם אכלנו צהריים למשל, היא במין מבנה אבן לא סגור עם גג פח, שבו יש גם את השירותים המזרחיים שהם פשוט חרס עם חור ומקום לכרוע. ומעל זה מן טוש. אין ריצוף או חרסינה. יש אדמה. בטוח אין מים חמים. מי יכול לדמיין כאן בכלל מה הקשר בין להתקלח להנאה. סתם דוגמה.

פשוט חיים אחרים. אבל פניהם המחייכות והעדינות של האנשים כאן לא מקרינים שעצוב או מסכן כאן. זה פשוט ככה.

אז היו 5 ימים של טיול, עוד יום נסיעה בלוקאל בס (לא קל) ואנחנו בחזרה בפוקרה. פתאום המלון כאן מרגיש כמו פאר אמיתי. נחים, אוכלים טוב (קצת מנוחה מדאל באט) ומתכוננים לטרק הבא - ביום רביעי יוצאים לאנפורנה, עד מנאנג. לא עושים את הסובב כולו. "רק" עד גובה 3,500. שנים עשר ימים. בהצלחה לנו. נספר אחרי.

ביי