רשמים מגלויה

טרק אנפורנה 12 ימים - צ'ק.

יופי שאין לתאר. כמו לחיות בגלויה כל רגע. מצלמים ומצלמים ואי אפשר להפסיק. נופים שלא יאומנו, באמת. הרים, שלג, כפרים, מפלים, נהרות וירוק באלפי גוונים וצורות. טבע מופלא. אבל נדמה שהיופי הוא הברור מאליו, לא? המעניין באמת לדעתי הוא הדרך ואיך הכל עבר על כולם. כי מדובר בחתיכת מסע ארוך, לא קל בכלל.

בכל בוקר קמים, הילדים רוטנים בדרגות משתנות, מתארגנים ויוצאים מהחדר - גילי בקריאת התפעלות מהרי השלג הנגלים והלב מתרחב. ההליכה הזו בטבע יומיום, יום אחרי יום, היא לב העניין אני חושבת. הולכים כי הולכים, כי ממשיכים הלאה ואנחנו במסע. אין הרבה מקום לשאלות ולמחשבות על האם כן היום או אולי לא. נכנסים לוויב, לתנועה הזאת.

בוקר במצב רוח על

מתחילים בוקר עם שעון, מתארגנים, סוגרים מוצ'ילות והולכים לאכול ארוחת בוקר בסגנון מה שיוצא אני מרוצה. טוב הגזמתי, לא מרוצה, אבל מבינים שזה מה יש. הילדים רוטנים טיפונת ואוכלים כי מבינים שחייבים אנרגיה למהלך היום וקדימה. מבגר משהו. בשעה הראשונה לתחילת המסלול כל הגוף אומר - לא, לא שוב. הילדים עושים קול שני עם שורות כמו "כואבות לי הרגליים", אבל עם ההליכה השרירים מתחממים והתודעה שוככת, ממשיכים. ההרים עצומים בגובהם, ירוקים, מאחוריהם הרים עוד יותר גבוהים מכוסי שלג. בכל זווית זה נראה אחרת וכל פעם יפה יותר. לאורך הדרך הנוף משתנה - מפלים מכל עבר, גשרים שוב ושוב מעל נהר (יש לנו רק איזה 750K של תמונות גשרים וילדים רצים עליהם), פלגים זורמים פה ושם, צמחיה עבותה ויפה. כפרים עם בתים שצבעוניותם ביחס הפוך לפשטותם, אבנים שבא רק לאסוף עוד ועוד. באמת מדהים.

טרק האנפורנה הוא הטרק המתוייר ביותר בנפאל. בכ"ז זה לא השפיע על דבר מלבד המחירים. כפר כמנהגו נוהג, גם אם הוא על הנתיב המתוייר ביותר בנפאל. הקידמה כאן נעה על גבי חילזון, ובינתיים עוד מתעכבת על הוצאת ויזה. זו ארץ עבודות היד. הכל הכל עבודת כפיים. אין מיכון כמעט בכלום. ראינו כמה וכמה פעמים בדרך איך בונים בית ממש לבנה על גבי לבנה. ולפעמים באזורים שאין לבנים - אבן על אבן. מיותר לספר מי מסתת את האבנים ואיך נראית המחצבה (היה בפוסט הקודם, עוד אלמד לשים קישור לזה...). או כשצריך לנסר גזעים - עומדים 2 אנשים ומושכים בקצב מסור ארוך עם זוג ידיות, פעם לכאן פעם לכאן.

זה הכי משמעותי כשמזמינים אוכל במסעדה ובעלת המקום יוצאת עם סל נצרים לחלקה שליד ומביאה תפוחי אדמה וזר ירוקים לארוחה. הכל הכל מתחיל מהכי התחלה שיש, ולאט לאט. היא נכנסת אל המטבח ומדליקה אש. לא גז. ומהמטבח השתאיתי כל פעם מחדש. מטבח ללא כיור, ללא מקרר או חרסינות, ואין שום מכונה. מה שיש זה מקום להדליק אש, משטח עבודה ומדפי עץ שעליהם מסודרים בסדר מופתי הסרוויזים. הצלחות זו לצד זו כשפניהן קדימה, כלי הדאל-באט המוזהבים ערוכים בפירמידה, ולכוסות ארכיטקטורה משלהן גם כן. אסתטיקה מוקפדת. אין כאן תחושה של עוני מרוד, אלה חיים פשוטים וגאים. כולם מטפחים גינונת קטנה (קלנדולה חזקה כאן), ליד יש חלקת ירק שבה כל אחד מגדל לתצרוכתו תירס, תפוחי אדמה, כרוב, קצת דלועים ואולי עוד כמה דברים שלא זיהיתי. ירוקים מלקטים בצידי הדרך, ופטריות לפעמים מביאים מהג'ונגל.

התפריט והמחירים בכל המסעדות בטרק זהים במדוייק. כל מחוז קובע לעצמו את התפריט וכולם משתמשים בו. כאן זה נראה לגמרי הגיוני. אין תחרות. וזה יפה. לגבי הטעם - מממ... יש ימים כאלה ויש ימים כאלה. מה שבטוח הוא שהחיך שלי זקוק לכמה ימי מנוחה מהתבלינים והמרקמים. כמה סלטים רעננים ואני שוב על הסוס.

לאורך היום אורי שומר על ההתקדמות שלנו. בכל בוקר הוא מתעדכן עם אייל והאפליקציה של המפות כמה ק"מ הולכים היום, כמה עליות קשות יש, כמה שעות עד לארוחת הצהריים וכמה נמשיך אחריה - וזוכר הכל. בכל רגע נתון הוא יודע לומר מה מצבנו וכמה זמן עד לגסט האוס. אני בחיים לא הייתי זוכרת את הפרטים.

לגבי הגסטהאוס והלינה - ובכן מדובר בד"כ בחדרון עם קירות דיקט שבו 2 מיטות, שאליו אנחנו מצליחים לדחוס עוד מזרון, לעיתים נדירות עוד שניים. בכל מזרון זוג, לאו דווקא מי שנישאו זה לזו. למעשה - אף פעם לא מי שנישאו זה לזו... לא קר כי לובשים ביגוד תרמי וישנים עם פוך, מתחממים מהנשימות המשותפות בחדר הקומפקטי.

היום הכי קשה של הטיול החל בגשם והסתיים כעבור כ-8 שעות הליכה ו16 ק"מ - עדיין בגשם. אי אפשר ממש לעצור כי מיד נהיה קר וגם ככה לא נעים לשבת לנוח לאורך זמן כשכל הזמן מטפטף.

"יורד הגשם כרצונו, לו אין כל חוק וסייג..."

אבל דווקא ביום הזה פגשנו במסלול כמה חבר'ה ישראלים בטיול של אחרי צבא, ונהננו איתם בערב הכי כייפי של הטיול. כשהגענו לגסט האוס הם כבר חיכו לנו עם פופקורן ואש חמה בתנור. היו נוסטלגיים למשחקי הקלפים של הילדים שזכרו מילדותם (אמאל'ה איזה זקנים אנחנו) ונורא נהנו לשחק איתם. היינו היחידים במקום ודי מהר החבר'ה שכנעו את בעלת המקום לתת לנו להכין את ארוחת הערב. זמן קצר אח"כ חלקנו היינו עם פנס ראש במטבח (יש גשם - אין חשמל. הגיון פשוט) מכינים שקשוקות וספגטי, וחלקנו שיחקנו בהתלהבות יתר משחקי קלפים חדשים שלמדנו באותו ערב. קל מדי לנחש איפה אייל היה ואיפה אני...

עם שתיים מהן התחברנו במיוחד והמשכנו לטייל את הימים הבאים יחד. שחר ואביה אימצו את הילדים כאת אחייניהן האובדים, וגם אנחנו זכינו לשוחח עם עוד מבוגרים מעניינים מלבד האחד עם השניה. היה ככ משעשע לשמוע את אורי מספר להן משפטים שמתחילים ב"אתן מכירות את זה שההורים עושים לכן פדיחות?" - מי? אנחנו? הלו אנחנו הכי מגניבים שיש (או שלא...). הגענו יחד איתן עד מנאנג, הכפר שהיה הנקודה האחרונה במסענו, ונקודת מנוחה והסתגלות לגובה עבור שחר ואביה שהיו בדרכן להשלים את הסובב אנפורנה (אייל עוד חשב שאולי יצליח להמשיך אל הפאס ולחזור ביומיים עד שהבין שאין מצב. בטח עוד יחזור). כפר בגובה 3,500 עם נוף משוגע, אוכל טעים וחברה מצויינת. תענוג.

למחרת אייל בכ"ז מצא לעצמו איזו פסגה קרובה וטיפס לראות איזה אגם קפוא בגובה 4,600 (לא יכול לנוח). אנחנו בינתיים הלכנו לנחל הסמוך ושיחקנו שעות על הסלעים, זרקנו אינספור אבנים לנחל כדי לשמוע את הבומפס.

מצד אחד - סיימנו, פווו. נחים. מצד שני - זהו? נחים? הימים אמנם היו אינטנסיביים אבל גם מלאים ועשירים, פתאום לעצור מרגיש מוזר. נגמר הפרק של נפאל במובן מסויים, ויש תחושה שחבל.

כשמתבוננים על כל המסע הזה הדבר הכי מדהים בו אלה ללא ספק הילדים (כפרה עליהם). לא אומרת לרגע שקל או שלא דורש עבודה - אבל זה מופלא לראות עד כמה הם סתגלנים. עד כמה הם עומדים בכל אתגר שאנחנו מגלגלים לפתחם. להתבונן בחברות הקרובה שלהם. לראות איך אורי ממציא להם משחקים כדי להעביר את הזמן ולנוע - למשל כשהם היו חיילים והתגלגלו מצחוק לקרוא אחריו "המפקד!" ולהעמד בטור לפני כל שלולית שמעליה היו צריכים לקפוץ. למשל. או כשמעייני שומרת על גילי מכל משמר ודואגת לו, מספרת לו סיפורים לפני השינה כי אין ספרים כאן. אייל ואני מתבוננים ומקשיבים להם - מתמוגגים. רק להגיד תודה וזהו.

עכשיו אנחנו בקטמנדו (לקח אינספור שעות נסיעה אבל מי סופר), ימים אחרונים בנפאל. מחר עולים על מטוס לויאטנם. נגמר פרק אחד ומתחיל חדש. נפאל היתה לנו התחלה מחשלת ומופלאה, ארץ שובת לב בנופים ובאנשים שלה. מחר הרפתקה חדשה.

ביי.