תודה ולהתראות לויאטנם

היינו באירופה שבוע. טוב, כמעט - היינו בדאלאת שהיא מן עיירת נופש בהרים, אקלים אירופאי תענוגי. איווררנו את הסווצ'רים קצת, הבקרים היו קרים וגשומים, הלכנו עם גרביים ונעליים, שתינו שוקו חם. אחח כמה טוב. דאלאת היתה נחמדה אלינו - שוק נחמד, ירקות קצת אחרים בשוק כי האקלים כאן שונה (למשל יש תותים ועגבניות שרי), מלון כייפי עם מכונת כביסה קומפלט (הדברים הקטנים שמשמחים אותי) וכמה אטרקציות שהיו לא גדולות אבל ממש נחמדות. רצינו גם לטייל קצת אבל נפלנו על שבוע שבו כל בוקר ולפעמים גם שאר היום היה ממש גשום. בכז הצלחנו ליהנות מרכבל אל מפלים יפים ליד העיר, מרכבת הרים בשטח או משהו כזה. לא יודעת איך לקרוא לזה. בילדותי הייתי בדבר דומה בארץ וקראו לזה ספידי כייף. מעניין איפה זה היה. בכל מקרה - מוצלח נורא. פשוט רכבת הרים על מסלול בטבע. לא בלונה פארק. ואתה יכול לשלוט במהירות. כייף אמיתי. חבל שאי אפשר לעלות ולרדת שוב ושוב (כלומר, אפשר, אם יש מימון שוטף מאיפשהו). כשיצאנו משם ראינו שממש ליד יש גם פארק חבלים ממש שווה עם מיני אתגרים על חבלים, עם רתמות והכל והכי חשוב - אומגות של עשרות מטרים בין העצים בגובה משוגע. ברור שחזרנו לשם למחרת. בקושי יש תמונות כי הרב בסרטונים, ולמי יש כח לזה...

היה יותר מזה בחיי, אבל למי יש כוח לראות סרטונים של אנשים אחרים...

מה עוד היה שם? באיזה יום גשום החלטתי שזה הגיוני לגרור איתנו את הילדים לסדנת בישול ויאטנמי. הבשלנית נשמעה לי ממש נחמדה ושכנעתי את אייל שזה יצליח - ואיכשהו זה הצליח. התחלנו מסיבוב בשוק שהיה מעניין אם כי לעיתים קשה לצפייה. המשכנו לביתה של סון ושם הילדים חתכו וקצצו ואפילו קילפו שרימפסים (לא אני, זה אייל). בכו קצת מהבצל אבל ממש נהנו יותר ממה שציפינו. כשעברנו לשלב שצריך לבשל בסירים שיחררנו את הילדים לקצת זמן מסך באייפד. אני משערת שהעובדה שזה היה ידוע מראש שבתום העבודה הם מתמסכים עזרה מאד למוטיבציה. יש סוף ברור... בסופו של עניין אכלנו כולנו יחד וכמו באגדות - כשהילדים מבשלים הם באמת אוכלים יותר טוב (זה בטוח לא קשור לזה שהיה טעים מאד ומותאם לחיכם ושהיו רעבים אש ושידעו שאין מצב לפרצופים ושזה מה שיש).

!איי הבצל

לכל דבר יש סוף ואחרי דאלאת חזרנו חזרה לסאונה, לעולם החם שקוראים לו שאר ויאטנם. הפעם סייגון. שמה החדש של העיר הוא הו צ'י מין סיטי על שמו של זקן בעל זקנקן אהרוני ועיניים חכמות שעוד לא החלטתי אם הן מביעות טוב או ערמומיות. אי אפשר להתחמק פה מהאיש - פסל גדול בשדרה ותמונות ענקיות מהן הוא מביט בך בכל מקום. בעיניים מערביות זה מעט מקריפ. החבר'ה פה כנראה קצת יותר רגילים לעניין. בגדול, למעטים שמתעניינים - הו צ'י מין (שפירושו 'מביא האור' משהו צנוע ככה) הוא דמות נערצת, פעל לקידום זכות העם הויאטנמי להכרה (פעם ויאטנם פשוט נקראה הודו-סין, יחד עם קמבודיה ולאוס). עם ההכרה הוא היה לנשיאה של צפון ויאטנם ופעל לקידום איחוד המדינה. ולמה כל הידע הסופר מעניין הזה? כי את העיר שלו, הו צ'י מין לא ממש הצלחנו לטעום, ובעיקר קצת שיעמם לנו בה וכך יצא לי לסקור קצת את ויקיפדיה פה ושם. אנחנו לא מעולים בערים גדולות, וה- sightseeings פה לא שיכנעו אותי. איכשהו לא בא לי על מוזיאון המלחמה עם תמונות מפורטות של עינויים ולא על מנהרות הקו-צ'י עם כל המלכודות המתוחכמות שטמנו לאמריקאים. וגם לא על מוזיאון לאמנות מגוייסת ועוד כמה אתרים שאני לא מצליחה לזכור מרוב שהם נשמעו לי לא.

מה כשכן עשינו זה לטייל ברחובות הרחבים והיפים של סייגון. יגידו מה שיגידו הויאטנמים, אבל הצרפתים בכז השאירו פה כמה וכמה דברים טובים בצורת מבנים אירופאים מרשימים, שדרות רחבות שממש יש בהן מקום ללכת, ובאגטים בכל מקום. גם היפנים ששלטו פה השאירו ארכיטקטורה יפה במקדשים וחיבה ניכרת לסושי שמתבטאת בלא מעט סושיות שפזורות פה. שרפרפיות - out, מסעדות - in.

אז לטייל ברחובות זה נחמד, איזה שוק או שניים לשופינג זה גם לא רע ואפילו טיפונת טיפונת פחות לח וחם מהאנוי. אבל זהו תכלס. לא הרגשנו שממש מצאנו את עצמנו. בהיותה המרכז הכלכלי של ויאטנם, סייגון עשירה ושונה משאר המקומות בהם היינו עד כה מאד. פחות 'עממי' פה (למרות שיוקרה זו לא המילה הראשונה שהייתם מתארים את המקום, לא להגזים), פחות נגיש. קניונים וחנויות מעצבים זה פחות הכוס תה שלי.

אז מה בעצם עושים בימים כאלה שקצת משעמם ואין ממש תחרות הוגנת עם המזגן בחדר? יום אחד נסענו לקניון (רחמנא ליצלן) להחלקרח. יום אחד היינו בהופעת מחול-אקרובטיקה דווקא ממש מוצלחת בבית האופרה. שאר הזמן משחקים בחדר, קצת רואים ביוטיוב 'דברים שלמדתי היום' או איזה סרט. באחד הימים עשיתי עם הגדולים מבחני מיצב של סופשנה לראות שהכל טוב ולא הפסידו כלום כשלא למדו חודשיים. ברור שלא. אורי שקוע שעות בקריאה, מעייני המציאה לגילי תחפושת מלך ממגבת, גביע יוגורט וכפית (הורסים מצחוק) ובסהכ היה יופי כשהשלישייה לא השתוללו עד שמישהו בכה. אני חושבת שכולנו קצת מתגעגעים לבית, ומחכים כבר לאוסטרליה בה אמנם ננוע אבל עם הבית איתנו, נבשל בעצמנו ולא נארוז כל כמה ימים.

!מלך

אמרנו תודה וביי לסייגון ונסענו לדלתת המקונג לשלושה ימים - הכל מסתדר לנו יותר טוב כשמגיעים לאזורים הכפריים יותר. מדובר באזור די מדהים בו נשפך נהר המקונג לים, לאחר שזרם לאורך מעל ארבעת אלפים קמ ועבר בחמש מדינות. בשטח מדובר על 2,200 פלגים של מים בגודל שנקרא אצלנו נהר, ונהרות של ממש ברוחב של מעל 10 קמ. משהו עצום ודי חום, וכל הסביבה עשירה בכפרי דייגים ובוסתנים מלאים בכל טוב. אנחנו ישנים בבקתה בבוסתן שכזה, ליד אחד הפלגים. כשהגענו מיד הלכנו לקטוף כמה קרמבולות, אספנו מהאדמה רמבוטנים (מן ליצ'י מגניב) והתיישבנו על המרפסת שליד המים. הילדים רצו קצת מי קוקוס - הלכו לבקש מבעלי המקום וזכו על הדרך לראות איך קוטפים את הקוקוס מראש העץ עם סולם גבוה. לא רע. עוד חוויה לאוסף. אחכ אייל התיישב לדוג בסבלנות שיכולה להיות רק לו. אחרי שעתיים אורי הצטרף אליו ומיד הוציא דגיגון ששיחררנו חזרה, ואייל הבין שדי כבר להציק לכל העלים שהוא מעלה בחכתו.

חם ולח ברמה שקשה לי לדבר בלי להתקלח כל כמה שעות. אין מזגן, רק מאוורר. אבל גם אין מים חמים במקלחת אז זה מתקזז. המים ככ קרים שבגילנו אני חוששת מאיזה דום לב פתאומי. יש מחיר להרפתקאות, כבר אמרנו. זורקים את הנוחות ומקבלים מה שבא. לפעמים טוב לפעמים מאתגר. בהצלחה לי עם להרדם יחד עם היתושים ובלי מזגן על מזרון מפנק כמו דיקט.

ילדים שנגמרה להם הבטריה, נשפכו על הערסל

בכז ישנתי מעולה וגם היתושים התכרבלו איתי פיקס. לא משנה. למחרת תפסנו אוטובוס להמשך הדלתא כדי לצאת לסיור של יומיים עם יאן, בחור מקומי שהיה לאקדמאי עם אנגלית מצויינת, שעורך סיורים מעניינים באזור. מדובר בחנון ברמות הגבוהות ביותר אבל חמד של בחור ועם המון ידע. שטנו איתו על המקונג ובערוציו הקטנים יותר אל חוות דיג צפות, אל כפרים שניתן להגיע אליהם רק עם סירה, לבוסתנים יפהפיים ולביצות לגידול לוטוסים. הנוף ככ יפה שקשה לתאר. קוקוסים וקוקוסים והכל ירוק, כמו לקוח מסרט. באחד הערוצים אפילו ראינו נחש פיתון עבה ועצום במים. מת. מת. אל דאגה. המראות האלה ששטים בתוכם עם כל הצמחי מים והירוק הזה הם משהו שפשוט גורם לי להשתאות ולצלם עוד ועוד. בערב בישלנו עם משפחה מקומית ארוחת ערב ואכלנו אוכל משובח. bahn xeo ממש מוצלח (זה מן משהו ששמים בו משהו ואוכלים עם חסה ומיני עלים, עזבו, מה זה חשוב) , דג צלוי עטוף בעלי לוטוס ועוד כל מיני טעימימים.

ביום השני פגשנו את יאן בחמש בבוקר (!) כדי לשוט אל השוק הצף. מסתבר ש5 בבוקר זו שעה סופר לגיטימית בויאטנם - הפארק בדרך היה מלא באנשים שעשו ספורט - כדורגל כדור נוצה (what?), קבוצה מתרגלת טאי צ'י בבגדים לבנים, קבוצה אחרת מתאמנת עם חרבות עץ או מטריות למי ששכח בבית. כל מיני. העיניים בקושי נפתחו לי והזכרון עוד היה על ניוטרל כשראיתי את זה. יאן סיפר שמאד נהוג לצאת לספורט בסביבות ארבע וחצי לפנות בוקר, לפני שמעירים את הילדים לבית ספר ויוצאים איתם בדרך לאכול מרק בשר ונודלס. זה מתיישב להם על השכל כל הלוז הזה עוד לפני השעה 8 בבוקר. הגיון זה עניין מקומי, יחסי, וגם זה לפעמים.

מוקדם מדי

אז איפה אנחנו? יושבים בסירה. לא מדברים מהשוק של הבוקר. השמים עוד עם צבעי זריחה. המקום עמוס בסירות עם הררים של פירות וירקות שמגדלים באזור. סירת אננסים (6,000 דונג לקילו שזה כמעט שקל), סירת קוקוסים, סירת רמבוטנים ולונגנים, סירת אבטיחים, סירת תפוחי אדמה ובטטות מסוגים שאנחנו בכלל לא מכירים, כל מיני. יאן מבקש מהמשיטה לקרב אותנו לאחת הספינות שמתגלה כמעין בית קפה טייק אווי - קפה חם לאייל, קפה קר לי, וקוקוסים לשתייה לילדים. אוקיי, עכשיו מתחיל להשמע לי מעניין פה. קונים כל מיני פירות ומתכוננים להמשיך הלאה ואני קולטת שהאנשים שמוכרים כאן גם חיים כאן. כביסה מתייבשת על הסירה, ילדון משחק למעלה ואימו שוכבת על ערסל לצידו. הם חיים על הסירות הרעועות והקטנות האלה. זה בית.

בהמשך היום שטנו לנו בג'ונגלים על המים, ראינו כפרים רבים עם בתים על כלונסאות צמודים לנהר. בגלל כל מיני תהליכים נהר המקונג הולך ומתרחב והכפרים הללו לא יהיו פה עוד כמה שנים, יוצפו. מי הים חודרים כבר עכשיו אל הדלתא ושטחים בהם אנשים עסקו עד לפני כמה שנים בחקלאות - מימיהם הפכו מלוחים וכעת מגדלים בהם דגים ופירות ים. הכל על סף שינוי - אבל מבט העין עוד לא מגלה את זה. חבר של יאן ללימודים שלמד וטרינריה עובד בחוות הדגים בה ביקרנו, עסק משפחתי. למה ללמוד ככ הרבה ולהתקדם ואז לבוא ולעשות את העבודות הסיזיפיות האלה שאין בהן דבר למי שמוחו וליבו טעמו משהו אחר. כנראה המסורת והחובה לעזור לעסק המשפחתי עדיין חזקים כאן מאד. ראינו את זה גם בהמשך היום כשביקרנו בבית מלאכה לנודלס. הכפר בו היינו מכונה כפר הנודלס אבל מתוך 18 בתי המלאכה שהיו בו פעם נותרו רק 4. ואחרי שראיתי כמה עבודה נדרשת - אני לא מבינה איך גם הם לא סגרו לטובת המפעל שמייצר את הנודלס באמצעות מיכון. אתה נמצא שם ומבין שאתה רואה את תחילתה של המהפכה התעשייתית ותהליכי העיור - בלייב, ב2018. יש לכולם סמארטפון אבל חשמל הגיע לכאן לפני פחות מעשר שנים. אנשים עובדים בבית מלאכה קטן משעה 4 בבוקר עד 2 בצהריים. על הרגליים, מזינים את האש ומכינים עוד ועוד דפי אורז לנודלס. חם בויאטנם ככ והם ליד אש ודוד אדים שעות על גבי שעות כל יום. מורחים את הדייסת אורז, מורידים, מייבשים. אינסוף פעמים. 500 קג ביום. 3-4 אנשים. זה הכל. משפחה. המשפחות האחרות שסגרו עברו לעיר. איך אומרים צ'רלס דיקנס בויאטנמית?

אבל בוא נצא מהאוירה הקודרת הזאת. חיים פה אחרת וזהו. ישנים חצי מהיום בערסל כי חם, חוגגים בקריוקי בקולי קולות כל ערב, ובין לבין מפתחים את התיירות כי בסוף זה הכי מכניס כך נראה לי. בונים בקתות, מארגנים סיורים, לומדים אנגלית. בקיצור - כדאי לנסוע לויאטנם מהר. כמה שנים וזה יהיה אחר. לא שנות אור קדימה -אבל אחר...

ואנחנו מתקדמים גם אנחנו הלאה. למעשה כבר עברנו לסינגפור עד שהפוסט ראה אור. הגענו אתמול. כשאצא מההלם ואנוח מהמקום הזה אכתוב עוד פוסט.

יאללה ביי