"אחח טבריה טבריה... לו היית צפת"

לא, לא נלך על ה"גוד מורנינג וי-אט-נם!" למרות שזה דורש, אבל באמת באמת שהדבר הבולט הוא שהגענו לטבריה. באוגוסט. או לתל אביב. חם ורטוב שזה לא ייאמן. סאונה רטובה. באמת. ואנשים חיים פה. מלא אנשים. כלומר - מלנתה. קרוב ל-8 מליון. ולדעתי 95% מתוכם רוכבים על אופנוע. בקצוות יש כמה מקרים מוזרים, שמשום מה לא, אבל מה זה חשוב. רוכבים כאן על אופנוע בקטע אחר לגמרי. למעשה, כאן באופנוע נכנס יותר מאשר במכונית, כי לאופנוע אין גבולות פיזיים כמו שיש למכונית. אנשים פה סוחבים על אופנוע דברים שבחיים לא היו נכנסים להם בפרייבט. לא ברור איך הם מאזנים הכל בקנגו אופנוע שלהם. וזה מעולה - ביום זה רכב עבודה, בערב אפשר לצאת עם כל המשפחה על האופנוע להביא איזה טייק אווי של קוקוס קר או כמה ציפורני תרנגולת לנשנש ליד הבירה (עוד נגיע לזה...). וכשאומרים כל המשפחה - זה כולל את כולם מגיל אפס עד 100, ואיך אומרים - the more - the marrier! משפחות עם 3 ילדים כשהתינוקת שעוד לא יושבת מונחת בין אבא לאמא, ישנה לה. הבכור מאחורה ובדכ יש עוד אחד עומד מקדימה מחזיק את הכידון עם אבא. הגיוני. לגבי קסדות - הכל הולך, ואם אין אז אין. זורמים.

יש אשליה כזו לפיה נדמה לנו שהדברים הברורים מאליהם, הם באמת ברורים מאליהם. ובכן - לא כך הוא. וזה אחד הדברים היפים להתפכח מהם ולהרחיב את הדעת לגביהם בטיול שכזה.

נאמר - טעמים של ארטיקים (אלוהים הוא בפרטים הקטנים חברים, לא לזלזל). אתה חושב ששוקו וניל, תותי פרוטי ואיזה כמה קרטיבי קרח זה הבייסיק. ואז אתה מגיע לויאטנם ומגלה שאין למצוא את הנ"ל. את אף אחד מהם. במקומם יש המון אחרים שחוזרים על עצמם משל היו להיט - ארטיק טארו (מן תפוח אדמה סגול מתקתק, בואכה בטטה), ארטיק שעועית ירוקה, ארטיק אורז ירוק או אורז חום ושעועית אדומה (אצלנו זה כמעט מג'דרה אבל שיהיה להם בהצלחה), ארטיק תירס, ארטיק דוריאן (איזה פרי ענק עם ריח איום) והיחיד האפשרי - קוקוס. נו לפחות אחד. אבל הילדים לא אוהבים. לא משנה. איפה היינו - חם. לכן צריך קרטיבים.

קשה לבחור

מצאנו סופסוף קרטיב קרח ממש כמעט נורמלי

אבל זה לא יעזור. כי הגענו למקום חדש ואתה רוצה להכיר, אז אתה מוצא את עצמך רוחץ בזיעתך שעות, הולך ברחובות ורואה מלכודות תיירים מהצד של הבפנים... ככה נראה לפחות היום הראשון אצלנו כאן. לא אלאה אתכם, אבל אם מישהו אומר לכם שתיאטרון בובות המים זה פשוט חובה - תמחקו את המספר שלו מהנייד. זה לא חבר זה.

אז מה כן טוב? או. הרבה. קודם כל - האוכל. וואו, מתחשק לי להשאר בהאנוי עוד חודש רק כדי להספיק לטעום את כל האוכל רחוב המגוון והכל כך טעים שיש כאן. תיכף פרטים, רק מתעכבת רגע על המונח אוכל רחוב - כי בויאטנם אין כמעט מדרכות מרוב אנשים שהביאו כמה סירים וקופסאות אוכל מהבית, קנו שרפרפים ופתחו מסעדה על המדרכה. ממש ככה, ובאלפיהם. מסעדות זה נחשב כאן יקר אז אנשים אוכלים המון במה שאייל ואני מכנים "שרפרפיות" וזה סופר נהוג כאן. והשרפשרפים חלקם בגובה ובגודל של חצי מהשרפשרף כתר פלסטיק שהיה לנו בשירותים. בול על אייל.

יש כאן דפי אורז טריים שמכינים במקום וממלאים אותם בבשר חזיר או עוף עם כל מיני טעמים, סוגרים ומגישים עם רוטב בצד וצלחת עם הר של ירוקים טריים ורעננים כמו חסות, נענע, כוסברה, חסות וכל מיני ירוקים לא מוכרים. צריך לאמץ את ההר הירוק הזה לכל ימות השנה. ויש עולם שלם של אגרולים מדהימים ולא דומים בכלל למושג המוכר. ויש סירים של מרק עדין שאוכלים פה גם לארוחת בוקר. קוראים לזה Pho - מרק עוף/חזיר/אווז עם אטריות אורז הומייד, חתיכות בשר ותוספות נוספות לפי המבשלת. ויש עוד המון מנות שאין לי מושג מה שמן, אבל הגיוון הוא אינסופי. באמת מעבר למה שאפשר לתאר ושמוכר לנו. יש עולם שלם של אטריות מעבר למוקפץ ולמרק. ולא רק אטריות. פירות שאין לי מושג מה שמם. אני טועמת מהכל וכמעט הכל טעים. משגע אותי שאני לא יודעת את השם ולא יכולה להבין עליהם יותר. את הפירות מוכרות נשים עם אופניים וסל קלוע של פירות עליהם, חובשות כובע קש משולש בדיוק כמו בסרטים על ויאטנם. והכובע הזה דרך אגב, חוזר המון. אנשים ממש חובשים אותו בלי שהם בסט של סרט על המלחמה ההיא. עוד כמה זמן פה ואני משחררת עכבות ורוכשת לי גם. נראה לי מעולה לעור הפנים... רגע, סטיתי - פירות. אפשר לאכול אותם כרגיל. ברור. ואפשר גם לאכול אותם בוסר, חתוכים וקלופים עם תערובת של מלח ים, סוכר ואבקת צי'לי. כל הפה מתמלא לי רוק רק מלחשוב על זה. ככ טעים וחריף. אחר אמרנו. והילדים מדי ערב משוגעים על לסגור יום בקוקוסיה הקרובה למלון - שותים מי קוקוס קרים מהקוקוס הטרי ואח"כ אוכלים את הבפנוכו. לא רע בכלל.

בסופש הרבה רחובות נסגרים לתנועת מכוניות ובערב חלקם הופכים לשוק לילה. החלק האמצעי של הרחוב - רמלה לוד. בצדדים דוכני אוכל כיפיים. הילדים נסעו לחלק השני של העולם כדי לגלות מאכל ייחודי למקום ששמו באן מי משהו - למעשה מדובר בבאגט קטן עם שישליק. חולים על זה.

בסופש זה החלטנו ללכת לסופר לקנות מצרכים ולנסות להכין במטבחון שלנו בחדר את ארוחת הצהריים שהילדים מייחלים לה זמן רב - צ'ילי קון קרנה. בדרך, הלכנו על הכבישים הסגורים לתנועה ונהננו מהאוירה הרגועה של העיר. באיזה גזיבו שכונתי די גדול ראינו התקהלות אז התקרבנו. זכינו לראות תחרות ברייקדאנס ממש מגניבה עם מוזיקה ושופטים והכל.

הצ'ילי דרך אגב לא ככ הלך - אין פה פפריקה (פלפלים לא חריפים? מה זה?), אין פה פלפלים, אין בשר טחון יש רק קצוץ, אין רסק עגבניות ואין שעועית לבנה בקופסא. אילתרנו. דומה.

ילדים בסופר אתם יודעים... והדברים האלה הם מלפפונים

בהאנוי יש כמה ארגונים שמפעילים סטודנטים שרוצים לתרגל את האנגלית שלהם, והם מציעים סיורים בחינם בעיר. בימים הראשונים שלנו כאן נהננו משניים כאלו. בראשון פגשנו את לין, סטודנטית צעירה וחמודה בגובה של אורי (אמיתי) שהגיעה ללמוד כאן מאחד הכפרים. למעשה קיבלנו סיור מודרך בתל אביב מכרמיאלית שעברה השנה לעיר הגדולה. לא נורא. לא סבלנו בכלל כשהלכנו בעקבותיה לחפש את הגלידה המפורסמת בעיר העתיקה, ביום שמשי ונעים עם 40 מעלות ו- 100% לחות, כשהיא שואלת כל אדם שלישי איפה זה. תענוג. לפחות הגענו בסוף לגלידה בטעמים שפתחו את הפוסט. אז חשבנו שזה מוזר, אח"כ הבנו שזה רגיל כאן. ואני עדיין בטוחה שבעיר ששלטו בה הצרפתים לא מעט זמן יש בטוח גלידה טובה ובטעמים הגיוניים. איפשהו.

אין, אני כה תמירה

יש משהו עם אקזוטיקה שקצת דומה לנוסטלגיה. בזמן אמת הם אחרים. זה התבלון של הזמן והמרחק שמוסיף להם את הנופך שהופך את המוזר/לא טעים/ לא ברור - לאקזוטי, ואת הקושי - לנוסטלגי. אני אנסה לא לחטוא בזה אבל לא מבטיחה. אני מרגישה את זה קורה בעודי מקלידה. הרבה דברים נראים לי משעשעים עכשיו, בעוד שבזמן אמת נטפתי מחום וזיעה וקיללתי את נפשי בעודי שומרת על קור רוח ונחמדות, כי צריך לשמור על מפלצת ה"חם לי!!" בארון.

הימים שלנו נעימים - אם מצליחים לשכנע את אייל לא לזוז בשמש כשחם. והערבים טיפה פחות חמימים ומלאים בתגליות קולינריות. בין לבין מרגיש לי שהילדים כבר מקבלים כמובן מאליו את מוד הנדודים שהבאנו אותם אליו. שואלים איפה נישן הלילה ומנסים להזכר לאן אמרנו שהולכים מחר. מודה שלפעמים יש לי בפנים איזו שאלה עם זנב של רגשות אשמה על המסע הזה שלקחנו אותם אליו. ללא השגרה המוכרת, המשפחה והחברים. אבל הביחד הזה שלנו, האפשרות לראות מבוגרים מתנהלים ביומיום לכל אורכו ואתגריו היא נדירה בחיים של ילדים. איך מסתדרים, איך נעים, איך מתקשרים אחד עם השני. שפות, מנהגים, נופים, אנשים שונים, קשיים כאלו ואחרים ואפילו לראות בעצמם איך קושי הופך עבורם לחוויה - כל אלו פותחים את עולמם. כל פעם הרבה יותר אפשרי ממה שנדמה בהתחלה. יש הרבה יותר צורות לחיות מאשר בדרך המוכרת. ההגיון בא בצורות שונות ולפעמים הפוכות זו לזו - והוא עדיין הגיוני. אין אמת אחת. וגם מגלים שכשמדברים עם מישהו ומשחקים וצוחקים יחד - כולם אותו דבר בעצם. גם אם קוראים לחבר הזה פו והוא משבט כלשהו בצפון ויאטנם ושניכם בקושי יודעים אנגלית.

מקץ כשבועיים לסירוגין, מרגיש לי פה כמו מן תערובת של יפאן עם סין. הרבה מקדשים ופגודות והרבה אגדות מיתיות, עצי בונסאי בפינות יפות ברחבי הפגודות, אדום וזהב לא מעט, דרקונים סיניים וכמה חיות אחרות שדומות להם, אנשים מבוגרים שמתאמנים בשעות המוקדמות של הבוקר ליד האגם בטאי צ'י אבל לא רק. נשים שחלקן יפות מאד, עם השמלה הארוכה והמרשימה הזו של הויאטנמיות שקצת נראית כמו אבולוציה של הקימונו. בקיצור - אוהבים את המקום. בטח תורמת העובדה שאנחנו במלון שזכה לכינוי - הבית. חדר מושלם עם מטבחון מאובזר, מכונת כביסה ומייבש. לאייל ולי אפילו יש חדר שינה עם דלת שאפשר לסגור. איך זכינו בכל הטוב הזה...

...יפן סין

האנוי היא בירת ויאטנם, ממוקמת בחלק הצפוני של המדינה הבכלל לא קטנה הזו שנראית כמו פס די דק וארוך שמתפתל לצד לאוס וקמבודיה מצד אחד, וים סין הדרומי ממזרח. ולמה כל הגיאוגרפיה הזאת? נו, כי ככה. אני זו אני. ולא תמיד הכל קשור. וגם כי היינו בצפון ויאטנם בעוד מקומות חוץ מהאנוי, ורציתי לספר עליהם בתוך ההקשר הגיאוגרפי.

אז מה היה בתפריטנו? מפרץ האלונג יומיים, האזור הכפרי ליד סאפה שלושה ימים וטאם-קוק ליומיים. הכל בפוסט חדש עוד כמה ימים, כדי למנוע פקק תנועה.

טוב אולי רק כמה תמונות מהשיט בהאלונג ביי כדי שלא יהיה עודף תמונות בפוסט הבא.

המשך יבוא. יאללה ביי.