שלל איי גן עדן

עוברים מאי לאי - קואלות בטבע, חופים בגווני טורקיז ולבן, ובין לבין שני ילדי יומולדת ושנה חדשה שהתחילה.

הגענו לחוף המזרחי של אוסטרליה, יאהו! זה אמנם דרש נסיעה של 2,600 ק"מ בשלושה ימים כדי לעבור מצד אחד של אוסטרליה לצד השני, אבל הנה. עברנו. מדינת ישראל לכל אורכה היא בערך 800 ק"מ. לא קל. בעיקר כשלאורך כמה שעות נוסעים ונוסעים וכל הנוף שטוח עד האופק ועם קצת עשב זהוב וזהו. אין לעיניים על מה להסתכל בכלל. נוסעים ונוסעים ונראה שלא התקדמנו כי הכל נראה בול אותו דבר כמו לפני שעתיים. חשבתי שאני יוצאת מדעתי קצת. כמו בסרט ההוא של ביל מוריי שבו הוא חי את אותו יום בלופ. זה הגיע לזה שאייל ואני שיחקנו איש תלוי בנסיעה מרוב שחשבתי שאני מאבדת את זה.

עשינו את הכל זריז בשלושה ימים כי הזמן דחק - רצינו לחגוג את ראש השנה ואת יום ההולדת של גילי במקום נורמלי ולא בעוד עיירה שמגדירה מחדש את גבולות הנידחות. ביום האחרון התחלנו לנסוע ב-6 בבוקר, הגענו לקראת 4 אחה"צ. ישר לסופר לקניות לארוחת חג. אין הנחות. ניסיתי לשכנע את אייל לחגוג את ראש השנה יום אחרי, מה העניין? לא הלך. מי שמכיר את האיש אפילו לא היה מנסה, אבל אני בנאדם אופטימי. לא הלך, ברור. מסיימים מליון שעות נסיעה, סופר, והיידה בישולים ביחד, מעיפים סירים. לפחות לקחנו לנו דירת איירבינבי מהצד המפנק של הסקאלה. אתה נכנס לדירה ומיד מרגיש עשיר ומגניב, גם אם זה ל-3 לילות וביי. אז בישלנו, ותוך שעתיים הרמנו ארוחת חג מפוארת, אפילו קנינו מפה לבנה. הילדים סידרו שולחן יפה עם כל מיני קונכיות ואבנים וישבנו כולנו בבגדים הכי חגיגיים שיש לנו במלתחה (אין לנו, לא נורא) ושרנו שירים לשנה החדשה. אורי כבר גדול – הביט בנו במבט של "סירייסלי? גם שירים עכשיו?!" לא נורא. שלושה שירים וקדימה. בירכנו את עצמנו ואת אהובנו מרחוק וסעדנו שמחים וטובי לב את ארוחת החג.

הבוקר האיר ליומולדת 5 של גילי. הילד הראשון שחוגג יומולדת בטיול. שמרנו על מסורת שולחן היומולדת עם בלונים וקישוטים ושולחן מלא כל טוב. האחים הכינו לו מתנה וברכות והוא קיבל גם מתנה מאיתנו שני משחקים חדשים כדי לרענן קצת את המלאי המצומצם שאנחנו סוחבים איתנו. הוא היה נרגש וגם האחים שלו מאד, ולאורך כל היום דאגנו להתאים את הכל בעיקר אליו. לא נסענו לשומקום, היינו רק בדירה ובבריכה, יום באיזי שכולנו פנויים לשחק ולשחק כמה שרק רוצים. מה כבר ילדים מבקשים אם לא בדיוק את זה. המשפחה וכמה חברים שלחו לו גם סרטונים עם ברכות ונראה שהוא מאד נהנה ביומולדת שלו. אבל בכ"ז, כשכיבה את הנרות ושאלנו אותו מה היתה המשאלה ענה בלי להסס – הלוואי שהגן שלי היה איתי בבית. בלי להתבלבל לרגע. נצבטתי אבל החזרתי לעצמי די מהר את האיזון. זה זמן כזה שרוצים את החברים והמשפחה המורחבת – זה מובן. ויש מחיר ללהיות ככ רחוק דווקא בזמנים שרוצים קרוב – חג ויומולדת... טוב צריך להודות שאני עדיין עם הצביטה אבל מצד שני אני גם יודעת שהוא מאושר מהיומיום ומהחוויות שאוסף. ילד עם כיסים מלאים בסיפורים ומקומות וטעמים, עם אוצר לא סמוי של פנאי, יום יום, עם כל המשפחה יחד. די, לכי כבר צביטה.

!הגילי הכי גילי שיש בן 5

טאונסוויל, העיר הראשונה אליה הגענו בחוף המזרחי היא עיר משפחתית ורגועה, לחופו של ים, הכל קטן ויפה ונעים. אנשים נחמדים בכל מקום. על הטיילת בנו שם גן שעשועים עירוני פתוח – שהוא כולו מעין פארק מים. מגלשות ומתקנים משפריצים מכל הסוגים. מתוחזק היטב ואפילו עם מציל שיושב בעמדת שמירה מול הגן שעשועים. גדולים האוסטרלים האלה. הילדים רצו ונהנו שם, עד שנמאס והלכנו לים שממול. עדיין, ים יותר מעניין. האפשרויות בים הן יותר אינסופיות מבפארק מים. כך לפי הילדים. מפתיע. ביום הראשון שבו הם היו בגן שעשועים הזה אני הייתי בגן שעשועים משל עצמי.

הלכתי לצלול בספינה טרופה שטבעה לפני כמאה שנה בדרכה לעגון בעיר (תגגלו Yongala אם אתם אמא שלי...). אבל איך ג'ורג' מסיינפלד אומר – "...The sea was angry that day my friends". גלים גבוהים, זרמים לא נחמדים בכלל. כמעט שעה של טלטולים בסירה וגלים שמשפריצים, הפליז שלי כבר היה ספוג לגמרי במי ים. לא לגמרי ידעתי איך אני עושה את זה. מה גם שאני לא איזה צוללנית מקצוענית עם מליון צלילות ביומן. כוכב אחד שעשיתי פעם באיזה חופשה מהצבא. בקיצור, אחרי הפלגה שעשתה אותי ירוקה לגמרי מבחילה קפצתי למים. יותר נכון – נדחפתי לפני שהייתי לגמרי מוכנה. בום – בלעתי מים. המסיכה עפה, הגלים אללה יוסתור. התחלה דרמטית. בשלב הזה הופיע צב-ים שככ קיויתי לראות אבל עוד הייתי בשרידות. זוז, לא עכשיו. כמה רגעים אחכ כשהצלחתי להחזיר לעצמי נשימה ירדתי פנימה, הזרמים כבר פחות מורגשים במעמקים, והנה אני ליד ספינה שבכלל לא נראית כמו ספינה. פשוט עצם מלבני ועצום שכולו אלמוגים רכים מתנפנפים במים בשלל צבעים וצורות, סגול כהה וירוק זוהר ולבן שנראה כמו אולטרא סגול ואדומים וורודים ומה לא. ובינהם ולתוך החללים של האניה – מליוני מליונים של דגים. להקות של דגים קטנים זזים בתיאום מושלם והמוני דגים גדולים מאד, חלקם בגודל שלי, שוחים לצידי. הדגים שם רגילים לצוללנים ולא חוששים ולא נרעשים מנוכחותי, עסוקים בענייניהם. חלקם מנצלים את המקום כתחנת ניקוי – פוערים פה ודגים קטנים נכנסים ומצחצחים להם שיניים וקשקשים. וואו, איזה צלילה. אחרי הסיבוב הראשון מסביב לאניה חזרנו לסירה לנוח קצת בגלים הרוגשים, להיות ירוקים שוב, להקיא, ולחכות שכבר נרד שוב לצלילה השניה. בשניה כבר התחלתי טוב, רגועה ומוכנה ירדתי למטה. פתאום ראיתי ככ הרבה שלא ראיתי בצלילה הראשונה בה עוד הייתי קצת בלחץ. נחש ים רקד לו לידי, עוד סוגי דגים ואלמוגים, ואפילו שמעתי תקתוקים וקולות שאח"כ הבנתי שזה היה בליוויתנית. כנראה ליוויתן כלשהו במרחק. נהניתי מהצלילה, הכל ככ יפה בעולם האחר הזה שמתחת למים (אין תמונות, לא הצלחתי להשתלט על הגו פרו שנתקע לו הכפתור מהלחץ בעומק... סורי פז...)

אז מה עוד עושים בטאונסוויל המנומנמת? במרחק של 20 דק' במעבורת, ממש מול חופה של טאונסוויל ממוקם אי קטן ששמו מגנטיק איילנד. קפטן קוק חשב שהאי מגנטי כי המצפנים שלו השתגעו שם. הסתבר אח"כ שהמצפנים היו תקולים, אבל השם נשאר. לא נורא, בכ"ז שם מקדם מכירות. הסיבה לנסוע לשם היא שחיה באי הזה אוכלוסיית קואלות גדולה, בטבע. המזג היה תענוג (שמענו שבד"כ חם שם, אבל כנראה בספטמבר עוד נעים) ועשינו מסלול שמטפס לראש הר, למבצר שחולש על מרחבי ים אדירים. בדרך לפסגה – מסע למציאת הקואלות. ובאוסטרליה כמו באוסטרליה – כולם סופר נחמדים. כל המסלול אנשים אומרים לנו איפה ראו קואלה ולא היתה בעיה למצוא (הקואלות לא זזות הרבה - יתרון). מה גם שגילינו שאנשים משאירים חץ מענפים על השביל היכן שראו. החץ בד"כ הופך למקבץ של 3 ענפים שצריך דמיון כדי לזהות שפעם הם היו חץ, אבל בשביל זה יש את אורי. לדעתי אנחנו בין היחידים שפגשו באותו יום 8 קואלות, שתיים מהן עם גורים, בזכותו.

זו באמת חיה שאין לתאר כמה היא חמודה. כמו עצלן, הם ניזונים רק מעלים (אקליפטוס. אבל פה באוסטרליה זה לא חוכמה, יש אינסוף זני אקליפטוס) ולכן הם חייבים לחיות במצב חסכון בסוללה – על אנרגיה נמוכה ובלי תנועות מהירות. נכנסים למצב שינה 18 שעות ביממה. לכן גם אפשר לסמן איפה ראו קואלה והסימן יהיה תקף ליום שלם או יותר. צילמתי בלי סוף ורציתי להשאר שם עוד ועוד. אבל לקראת שקיעה יש עוד דבר שלא כדאי לפספס במגנטיק איילנד – יש מקום מסויים שבו אפשר לראות וולאבים שבאים לפעמים לאכול. מותר להביא רק ירקות מסויימים (הבאנו גזרים חתוכים) ולחכות. כמעט כשכבר התייאשנו זה קרה. זכינו להאכיל וולאבי אמיץ מהיד, ובעקבותיו אחד אחד הם צצו. וולאבים נראים כמו קנגרואים די קטנים ויש להם בטן שמנמנה. מזכירים משהו בין שפן סלע לארנבת לאיילה. חיה חמודה בשגעון. אבל חייבים לסיים את הסיפור ולהגיע בזמן למעבורת. הזמן באי הוא תמיד קצוב בזמני המעבורת. אוף. מתה על איים.

למחרת מגנטיק כבר ארזנו את עצמנו ויצאנו לנסיעונת קצרה של 3 שעות בלבד עד לאיירלי ביץ'. אחרי כמה ימים של נסיעות ולינה בבקתות ואז בדירת איירבינבי, הגיעה העת שסינדרלה תצא מהכרכרה וזו תהפוך לדלעת – וכך חזרנו לאוהלנו אחרי די הרבה ימים שהיה מאוכסן. שמנו את עצמנו בפארק קרוואנים נחמד והתארגנו להפלגה של יום המחרת. עזבו מילים, הנה התמונות. קוראים לאזור Whitsunday islands ולחוף בתמונות קוראים White heaven beach.

אנחנו קצת ברצף משוגע מאז שהגענו לחוף המזרחי. גן עדן רודף גן עדן. לא חוקי בעליל. כי למחרת אותה הפלגה ארזנו ונסענו (אמנם שוב המון שעות) עד לעיירה שקרובה לריינבו ביץ', ישנו לילה ובבוקר יצאנו לעבר אי נוסף– פרייז'ר איילנד. על המקום הזה קראתי הרבה קודם וסימנתי נקודה – לשם צריכים להגיע. הזמנו מראש מקום במלון דירות שווה – התירוץ הפעם הוא יום הולדת לאורי. מדובר על אי החול הגדול ביותר בעולם. שמורה מדהימה שחיים בה ככה וככה אנשים, ממש מעט. בעיקר מקום של נופש מהצד ההרפתקני של הסקאלה. נסיעות שטח בחולות כי אין דרכים סלולות בכלל. פשוט נוסעים על קו החוף. אתה עושה את זה ולא מאמין שזה באמת מותר.

המים בים שורצים דגים ליוויתנים דולפינים (ממש ראינו אותם מהצוק מעל הים) – אבל גם המוני כרישים. אז למרות שזה אי והים יפהפה – אף אחד לא נכנס. מקסימום דייגים על קו הקצף.

לא תמונה לבעלי פחד גבהים

אז מה עושים? יש מלא אגמים (מעל 200) באי, כל אחד שונה ויפה. היינו בשלושה – אחד שמו מקנזי והחול בו לבן ורך, המים טורקיז.

השני שמו וואבי והוא הכי יפה בעינינו – מדובר באגם שמימיו ירוקים והוא נח לו בקצה מדרון תלול שכולו דיונת חול, סהרה סטייל. יפהפה. אפשר לרוץ בדיונה עד המים, אפשר לשחות והמים נעימים.

האגם השלישי לא היה טעות בניווט. מבחינתנו המדליה בפרייז'ר הולכת ל-בריכות השמפניה (תרגום ישיר) – מדובר בבריכות טבעיות שנוצרו מסלעים שתוחמים איזור סמוך לים. כשהגלים נשברים על הסלעים, המים נשפכים פנימה לבריכות בקצף גולש, כמו שמפניה. זה כייף כי כל הזמן יש את ההתרגשות הזו לראות אם הגלים יגיעו או לא. ישפריצו או לא. יפה ככ.

נראה לי שהפכנו ליצורים אמפיביים מכל המים האלה באוסטרליה

הימים שלנו בפרייז'ר היו נתונים לחלוטין לשליטת הירח – כלומר הגאות והשפל. כשיש גאות, דרך החוף נחסמת ולכן צריך לחשב את היציאה מהבית ואת החזרה אליו לשעות השפל. בודקים בבוקר את מזג האויר ואת שעת שיא השפל, ויוצאים. הנסיעות שטח האלה הן אירוע שלקח לי זמן להתחיל לנשום במהלכן, אבל בסוף די התרגלתי. להיות נתון לחוקי הטבע זה דבר די מדהים. שאון הים בלילה, השפל והגאות, חיות חדשות שמגלים כל הזמן.

נגיד כשפגשנו את הלטאת כוח הזו, סביבות המטר מראש עד זנב

מקום מושלם לחגוג בו יומולדת לאורי, הילד טבע שכבר בן עשר. התעורר בשמחה וקפיצות מהמיטה, אורי סטייל. כל היום הוא היה שמח ונרגש ועם לב שכולו פתוח ואוהב. היומולדת שלו היה היום שטיילנו ושחינו באגמים. בול עליו. באמת שלא תיארתי לי כמה אוסטרליה תהיה לונה פארק של טבע.

מפרייז'ר נסענו לבריסביין, אחת הערים הגדולות באוסטרליה. בילינו בה רק כמה שעות ונסענו לשדה התעופה. את הויזה לאוסטרליה קיבלנו עם תנאי יציאה כל 3 חודשים, אז אין ברירה. חייבים לצאת ולחזור. לאן?

לפיג'י! הידד!

האמת שאת הפוסט הזה אני כותבת מכאן, מפיג'י, אבל כבר אכתוב על זה בפוסט הבא. בינתיים מואנה ואני BFF, יושבות על החוף מתחת לעצי הקוקוס.

יאללה ביי.