אוסטרליה רות סוף

אוספים לכיס קואלות, פינגווינים כחולים וזנב של ליוויתן. מזדכים על האוטוגלידה ונפרדים מהיבשת המופלאה הזו.

עברה יותר מחצי שנה מאז שיצאנו למסע הזה. זה כבר מרגיש כמו צורת חיים, לא כמו טיול. אני קוראת מדי פעם בלוגים של אנשים שהיו במקומות שאנחנו מתכננים להיות - לומדת מה מו מי. רואה שהרבה אנשים כותבים את הבלוג שלהם ומציינים את היום למסע - יום 31-34 וכן הלאה. ככה התחוור לי שמושג הזמן שלנו הוא ככ אחר כאן. לא סופרים ימים. יש ככ הרבה לפנינו שאין צורך לספור לאחור ולחשב את הסוף. לפחות לא בינתיים. יש עוד בערך 8 חודשים לפנינו. זה נותן איזשהו אורך רוח שהוא אחר. שהוא-הוא אולי מה שהופך את כל המסע הזה למה שהוא. מן בועת זמן משלנו. נעים בתוכה, מתגלגלים ממקום למקום. העונה היא שקובעת איפה כדאי להיות ומתי, וגם אז לא קביעה נוקשה. נשימה איטית. וכל זה בתוך טיול שמשפחות שמטיילות לשנה כמונו, מסתכלות עלינו כעל משוגעים גמורים שלא מפסיקים לזוז ולטייל. זה לא לאט זה. אבל זה הקצב של זוג אנשים עם סקרנות ולהיטות לטרוף הכל, וילדים משת"פים (כפרה עליהם) שנהנים מהכל, וכשלא - הם כבר יודעים שכדאי להם למצוא ממה כן...

זזים זזים, לא ישנים עכשיו

עכשיו אנחנו במלבורן (וכמו סידני, גם זו לא בירת אוסטרליה - למרות שנדמה ששתיהן כן. בבירה דרך אגב לא היינו). השלמנו את הכמעט סיבוב שלם שלנו באוסטרליה. האוטו-גלידה הוחזר אחר כבוד, התמקמנו בדירת איירבינבי בלב העיר ואנחנו נהנים לנו מכמה ימים של חוויות אורבניות מהנות, עד הטיסה לניו-זילנד אוטוטו.

אז מה עושים בעיר גדולה? כבר הבנו שהאוסטרלים יודעים לעשות מוזיאונים כמו שצריך אז לשם הלכנו - פעמיים, כי פעם אחת לא הספיקה - Melbourne Museum. הכל מונגש ומותאם לילדים, ומעניין למבוגרים בצורה מעוררת השראה. היינו שם שעות ולא הספיק לנו וכולנו מגדול ועד קטן נהננו. תערוכת אבנים (קריסטלים) הכי מדהימה שאי פעם ראיתי - ובתור חובבת אבנים ראיתי כבר כמה אוספים. יהלומים שעוד מחוברים לסלע הפחמן הגולמי, טופז תכלת שקוף יפהפה, אופלים ענקיים וצבעוניים שנמצאו באוסטרליה, וכל מיני שילובים של קריסטלים שונים שהתגבשו יחדיו. קשה לדמיין כמה צבעוניות יכולה להיות בקריסטלים, איזה מגוון של צורות התגבשות. באמת שהיה קשה להזיז את כולנו משם.

אבל היה כדאי כי תערוכת שלדי הדינוזאורים (ענקיים ועומדים) והמאובנים היתה מדהימה לא פחות, וגם זו של החרקים - מאות סוגים של חיפושיות בכל צבע וגודל, וגם פרפרים וכל מיני מוזרונים אחרים. מעניין לראות וגם לומדים המון - הרבה על מה ללחוץ ולשמוע ולהזיז וכל מה שהילדים אוהבים. חוץ מכל אלה וכמיטב מסורת אירופה (זה יותר אירופה מאמריקה פה, בכז שורשים אנגליים) יש גם תצוגת פוחלצים עצומה - די מחריד אותי אבל תכלס הם פשוט יודעים לעשות כל דבר מצויין.

מחובר למוזיאון קולנוע האיימקס שאומרים שהמסך שלו הוא הגדול בעולם. מציגים שם סרטי טבע בתלת מימד והמסך באמת עצום - מתפרש על כל שדה הראיה מצד לצד. תענוג. ראינו סרט על החיים באוקיינוסים וזו פשוט חוויה לראות ככה סרט. נראה לי שבעתיד ככה נראה סרטים - הרי מסך גדול יש כבר בכל בית היום. תלת מימד ומערכת שמע לעניין זה הדבר הבא.

חוץ מהמוזיאון הזה היינו גם במוזיאון האמנות המרכזי של מלבורן שהיו בו כמה דברים מעניינים אבל פחות ממה שדימיינתי שיהיה. צריכים שם קצת עזרה באוצרות (אבי, אם אתה קורא, אולי תלך לתת להם שם איזה יד...) קצת מגובב. אבל לזכותם יאמר שהחלק שהונגש לילדים היה החלק המעניין ביותר במוזיאון (למטה דיוקן עצמי שאורי יצר במחשב בתערוכת הילדים בעקבות העבודות של האמן שהציג שם).

חוץ ממוזיאונים אינטיליגנטיים אנחנו גם סתם מטיילים בסמטאות העיר, פה עוצרים לבירה, שם דוגמים קצת דים סאם או סושי, ומפה לשם שמים לב שהילדים כבר נפתחו לטעמים והם מכירים ומגלים דברים. זו היתה אחת המשאלות שלי לטיול, והנה, הם בכיוון.

חיזרו אחרי - דים סאם זה טוב, דים סאם זה טוב

מלבורן יפהפייה ונוחה לטיול, העיר מרושתת ברכבות ובטרמים (חשמליות), כאשר בטבעת המרכזית של העיר הטרמים בחינם. הארכיטקטורה מעניינת וכולנו הרמנו עיניים כל היום אל המגדלים כדי לגלות מבנים לא סימטריים, מתוחכמים ואסתטיים - לצד מבנים אירופאיים מפוארים כמיטב המסורת. איכשהו הכל מסתדר יחד נהדר. כשעלינו לאחד המגדלים לקומה ה-88 לתצפית (Eureca sky deck) אפשר היה לראות 360 מעלות של עיר עצומה עד האופק, נהר זורם, ים, נמל, הרבה ראות ירוקות ומטופחות למשעי, גורדי שחקים מודרנים לצד כנסיות ויקטוריאניות שהילדים מתעקשים לקרוא להן מבצרים, ובין לבין המוני אנשים אבל אין טיפת תזזיתיות - בכל זאת מדובר בארץ ה-No Worries. עיר מוצלחת מלבורן. היתה טובה אלינו...

עד שהגענו למלבורן צברנו עוד כמה חוויות בדרך. למשל יום אחרי שליחת הפוסט הקודם כשהגענו לשמורה בשם Mimosa (יש להם טריליוני שמורות פה). חיפשנו מקום בקמפינג החינמי אבל הוא היה מפוצץ ברמות קשות. כל הכבוד לאוסטרלים האלה. לוקחים אוהל והולכים בסופש לישון ליד הים והקנגרואים - המונים עושים את זה. מצאנו מקום אחר והלכנו לים. אמורים להיות חופים יפים ומגוון חיות בר באזור. תמיד אומרים את זה - אתה בדכ לא מאמין שזה אכן יהיה ככה. אבל כשיצאנו מהאוטו לשביל אל התצפית מעל הים, משמאלנו עמד וולאבי חמוד ויפה והתבונן בנו, כמה צעדים אחכ מימין ליחכו שני קנגרואים עשב, וכשהגענו לתצפית מעל הים ראינו שפריצים של ליוויתנים ניתזים מעלה. לא האמנו למראה עיננו - אבל במשך כחצי שעה פשוט עמדנו וצפינו בשלושה ליוויתנים, האחד נראה די גור, קופצים וחובטים עם הזנב העצום שלהם במים. השלישייה המשיכה ובאו כמה אחרים, משוגע לגמרי וקרוב למדי! ליוויתן גדול סנפיר קוראים לו בעברית, Humpback whale (אותו סוג שאורי ואני שנירקלנו לידו במערב אוסטרליה, די מזמן).

באותה שמורת מימוסה גם הלכנו לים שהתגלה כקר וסוער מדי, אבל ליד היתה לגונה רדודה עם המוני בריכות שניקוו בחול - חמימות ומשמחות. הילדים עברו מאחת לאחת, דירגו אותן, המציאו משחקים, חפרו חיבורים בין הבריכות. לא משעמם.

ההמשך דרומה היה הכיוון, אבל בכז החלטנו על סטיה קלה שהביאה אותנו להר הגבוה באוסטרליה. יש להם בכל היבשת העצומה הזו רק הר באמת גבוה אחד. כזה שיש שלג בפסגתו ואפשר לעשות עליו סקי בעונה. יש לו שם בלתי ניתן להגיה - Kosciuszco. כמובן שאם הוא זכה בתואר ההר הכי גבוה (כולה 2,200) אז מיד אייל מחבב אותו והופ התארגן לו טרק של 13 קמ מהנקודה בה הרכבל מוריד ועד לפסגה. אממה - לא הסתדר. בעמדת מכירת הכרטיסים לרכבל מיד הוזהרנו - המזג למעלה הוא לא כמו כאן, מתקרבת סערה עוד מעט, צפויות רוחות במהירות 90-100 קמש (what??). אם לא יהיו תנאים מתאימים יופסק הרכבל ואז תאלצו לרדת ברגל. עד כאן בסדר מבחינתכם, תרצו לקנות כרטיס? מבחינתי - מה פתאום?! זה מטורף ולא הגיוני! מה פתאום אתם עוד משאירים אופציה לקנות כרטיס? המטורף לידי הרי ילך על זה כמו כלום, אל תמכ- "תודה, כן. מקבלים כרטיס אשראי?" קיבלו. חיוך ההרפתקאות מרוח לו על הפרצוף. אני עוד בהלם אבל שיהיה. עלינו לרכבל. רבע שעה ארוכה מאד במעלה ההר, נהיה קר ככל שעולים ושלג בצדדים. רוח חזקה וקרה אבל באמת שרחוק מ-90 קמש. מגיעים, שמים כובע צמר וחם-צוואר שמכסה עד העיניים. הילדים מחליטים שהם נראים כמו נינג'ות ומקבלים כוחות ומתלהבים להתחיל.

לפחות היה לשנינו ברור שבוחרים את המסלול הקצר של ה-6 קמ עד התצפית ולא את כל ה-13. רצינו להספיק לסיים לפני שהסופה באמת מגיעה עם כל הבלגן שבאמתחתה. אחרי 2 קמ אנחנו מבינים שזה לא ילך. רוחות חזקות מאד, קר, אנחנו לא עם ביגוד תרמי סתם מכנסי טיולים חולצה ופליז. למעיין וגילי היה קר והרוח היתה להם יותר מדי - מעיין שכנעה את אייל שלו יש שומן ולה אין והיא לא עומדת בזה יותר. הצחיקה ושכנעה, אז הסתובבתי עם שניהם ושמנו פעמינו לבית הקפה של הרכבל לשתות שוקו חם. פחות קשה. אורי שוכנע שהוא כרגיל בליגה אחת עם אייל והם הולכים לנקודת התצפית כמתוכנן, למרות הקור. אורי לגמרי מזוהה עם מקומו - הוא מצטרף כאילו זה ברור מאליו ולא קר לו. ואני בלבי קצת מרחמת עליו אבל רואה שהוא לגמרי הולך על זה. אני מודה בלב לאייל שהוא מעניק לו את הביחד הגברי הזה, מלמד אותו על דבקות במטרה ועל התחשלות בדרך המעשה ומתוך כוונה אמיתית. טוב שיש אותו. אין ברירה אז אני אלך לשוקו עם הקטנים. אין מה לעשות. זוג הקילומטרים בירידה עברו ברגע, והגענו לבית הקפה - אבל הוא היה סגור ומסוגר. ונותרנו על המדרגות, מחכים לאייל ואורי, שומעים מוזיקה שהתנגנה במערכת של הרכבל ורוקדים לנו לבד על ההר. אחרי לא המון זמן הם הגיעו - מרוגשים מההישג ועם תמונות של מלחמת השלג שעשו שם. ככה מפנימים את עקרונות ה"קשה זה טוב..."

כשירדנו ברכבל (שעדיין עבד) החלו לטפטף טיפות, אבל מה אכפת, אנחנו כבר בדרך למטה. צריך לקנות ציוד תרמי טוב לניו זילנד אני אומרת לעצמי.

אחרי ההר חזרנו חזרה אל קו החוף. בדרך תחנות הרוח על ההרים החשופים נראות לי כמו עדת ענקים מפחידים. חוות בשומקום. כבשים. כשיורדים מהרמה הגבוהה הנוף הצחיח חוזר להתמלא בעצים ובירוק, קנגרו פה ושם, הנה כבר הים עוד רגע. כל הגבעות הירוקות העגלגלות האלה, עם הפרות והכבשים שתמיד תמיד רועות חופשי הן מחזה ככ פסטורלי ויפה.

היעד הבא בדרך היה אי קטן ששמו Rymond Island. ישנו בעיירונת ליד, ובבוקר עברנו במעבורת שמחברת אל האי (אולי 5 דקות). בשנות ה-50 הועברו לאי כמה קואלות כחלק מתהליך של שיקום אוכלוסיית הקואלות - ומאז הם שיגשגו שם פלאים, וכיום חיים שם המוני קואלות, בטבע, על העצים. שוב זה נשמע לא אמין, ובטח נראה איזה אחת והיא תהיה רחוקה - אבל לא. באוסטרליה הבטחות לגבי חיות באמת מתממשות - הלכנו בשביל וראינו אחת ועוד אחת ואז הגענו אל החורשה שבה כמעט על כל עץ ישבו קואלה או שתיים, כל אחת מגניבה וחמודה מרעותה. זה כמו מן גרסה חמודה יותר של עצלן, עם תנוחות שינה כשהראש מרוח על העץ, פשוט חיה חמודה בטירוף, לא נמאס ממנה.

היעד הבא אחרי ההר היה שמורת טבע ענקית ששמה Wilsons Promontory. מן לשון יבשת שיוצרת את החלק הדרומי ביותר באוסטרליה - אצבע הגליל אבל בצד השני של העולם, ולכיוון דרום :-) שמורה של טבע שמור - חופים בתוליים, מצוקים יפים מעל הים, יערות גשם והרים, המוני חיות בר בכל מקום - וולאבים שעומדים ומסתכלים עלינו, עדרים של קנגרו שאוכלים את העשב או סתם מופיעים פתאום. פה ושם אמו רצים להם, נראים כאילו הם על משכורת מלשכת התיירות האוסטרלית כדי שיופיעו להם ככה מדי פעם, גמלוניים בריצתם, עם כל הנוצות קופצות.

טיילנו גם שם להר הגבוה ביותר קודם כל וזו היתה אחת התצפיות המתגמלות שטיפסתי. גם כי הטיפוס היה די קל, וגם כי היה יפה מלמעלה בצורה שקשה לתאר. אז למה להתאמץ - הנה:

בשמורה הזאת אנחנו מתחילים לפגוש המוני אנשים - קבוצות תלמידי תיכון, קבוצות מאורגנות של סינים, וגם כל מיני מטיילים ומשפחות כמונו. אולי זה בגלל הקרבה למלבורן - שעתיים ומשהו נסיעה. זו שמורה שהוכרזה כשמורה כבר בשנת 1898(!) והכל בה טבע פראי ויפהפה, ללא מגורי אדם במקום מלבד מחנה קמפינג בודד. אני כל פעם כותבת - חופים, מצוקים, יערות גשם - ומרחוק זה בטח נשמע די שטוח, חוזר על עצמו. אבל כל חוף הוא ככ אחר - באחד יש סלעים עצומים ממש ליד המים, והם עגלגלים ומכוסים בטחב אדום. באחד יש יער שממשיך כמעט עד המים, באחד החול לבן ורך והמים תכלת, פשוט אינסוף וריאציות והכל יופי אחד גדול.

לנו שם 2 לילות וטיילנו בימים. אפשר היה יותר, אבל הדרך אצה לנו. יש תאריך להחזרת האוטוגלידה ורוצים עוד ועוד מהאוסטרליה הזאת - אז הלאה.

פיליפ איילנד. אי קטנטן מחובר בגשר ליבשת, די קרוב למלבורן. יש בו מגוון אטרקציות אבל העיקרית והשווה ביותר היא אוכלוסיית הפינגווינים שזהו ביתה. מדובר על מין הפינגווין הקטן בעולם, מכונה פינגווין כחול בגלל פרוותו האפורה-כחולה. השלטים בכביש מכוונים אל ה-penguin parade, קונים כרטיסים והכל נשמע לא מאד מבטיח. לעת ערב מגיעים מאות אנשים (יש שם 2000 מקומות) ומתיישבים על טריבונות ליד הים (אנחנו ישבנו למטה על החול). ריינג'ריות של אתר המחקר שהוקם שם מסבירות על חייו ומנהגיו של הפינגווין הכחול. השקיעה יפה, הילדים לא רעבים, כולם לבושים טוב - אמא פולניה יכולה לשחרר וליהנות מלחכות לפינגווינים שאמורים לצאת מיומם בים, וללכת על החול לידינו ובמעלה הגבעה אל מקומות הלינה שלהם. להלן - תהלוכת הפינגווינים. מה שהיה נשמע כמו אירוע מלוקק שרחוק מלהרגיש כמו טבע - למעשה היה מוצלח מאד. בסביבות שמונה וחצי התחלנו לראות קבוצות קבוצות של פינגווינים קטנים וחמודים מאד יוצאים מן הים. הם נורא חוששים מהיציאה, לכן לפעמים הם יוצאים ואז עושים אחורה פנה חמוד ומצחיק מאד, וככה כמה פעמים עד שאוזרים אומץ ויוצאים (ציפורים גדולות אורבות). מהדסים להם אל החוף ומתחילים לעלות בגבעה. הם משמיעים מגוון קולות ומקשקשים אחד עם השני - מי שנשאר בבית לדגור מת לדעת איך היה בים, רכילויות ועניינים - מלא קולות. יש שבילי עץ על החוף כדי לא להפריע לפינגווינים, אבל הם כאן ממש לצידנו ומתחתינו - הולכים את ההליכה המצחיקה ועומדים מסתכלים להם עם עיניים מחפשות. היה קשה לעזוב את המקום. מעיין ואני נהנינו - אורי לא הבין מה ההתלהבות הרבה אם אסור לצלם, וגילי פשוט היה עייף וניסה לגרור אותנו משם בכל דרך. ראינו, הבנו, שמענו, הלאה. אבל תראו את החמוד הזה שמגיע מכאן, ותראו הנה עוד אחד ממש כאן. כן כן, אפשר כתפיים? אבל בכז אני מסכמת את זה כחוויה מקסימה.

תמונה שמצאתי באינטרנט, אסור לצלם שם

יעד אחרי יעד, נראה שהגברנו קצב לקראת הסיום - בכתיבה עכשיו אני רואה איך הכל מתבלבל לי מה לפני מה אחרי, מה היה בכל מקום. המון חוויות והמון סיפורים - אי אפשר באמת לספר את הכל. מעלה על הכתב את מה שזורם מהאצבעות. הרבה רגעים ומראות אחרים יצטרכו להפוך לאבק זכרונות שיתעופף לו לאנשהו ואולי יום אחד יהבהב לו ברגע של השראה, וכנראה לא יתגבש שוב לצורתו המקורית. איזה מן חיים אלה שכל יום אני מסתובבת עם המצלמה הטובה עלי, כי ברור שיהיו רגעים ומראות לתעד. זה אומר הרבה. אני חושבת לי על הדבר הזה, ומנסה לשים לעצמי ממו איפשהו - ללכת לפעמים בימים של יומיום עם מצלמה. אולי עצם הנוכחות שלה מגבירה את המודעות. מן מבט מבחוץ שמעורר אותנו למחשבה, לנוכחות, להסתכל טוב יותר - לזמן את היופי.

מפיליפ איילנד והפינגווינים נתנו נסיעה קצת ארוכה עד לתחילתה של דרך שנקראת The Great Ocean road - היא נמתחת לאורך כ-300 קמ מערבית למלבורן, מהם עשינו פחות, עד איפה שנראה לנו מעניין. נסענו 3 ימים לאורך הים, גלים עצומים נשברים, מצוקים, כל מיני תצורות סלע מעניינות על המים, ולצידן עיירות שבעות ויפות. בתים שכולם חלונות עצומים אל הים, הכל נראה מאד יפה ומזמין. איכשהו פחות התלהבנו כי זה באמת מדובר על לנסוע באוטו, לעצור, ללכת כמה מטרים לתצפת לאן שהשלט מראה ולחזור לאוטו וחוזר חלילה. פחות עובד לי, מייצר פחות אוירה. אבל בכז באמת שנופים יפהפיים. זה לא מייצר הרבה חוויות כל האירוע, יותר תמונות. הרווחתם - קצר יותר...

זמן אוסטרליה נגמר. כמו הבקרים האלה שהדבר היחיד שמרים אותך זה שאתה מספר לעצמך שהיום תלך לישון מוקדם - אז ככה הדרך היחידה להתגבר על העזיבה של מקום כזה היא להגיד לעצמי שלכאן עוד נחזור. נשלים את ההקפה בין מלבורן לפרת', נהיה פה עוד במקום המופלא הזה שמרגיש לי שלתמיד ישאר בי משהו ממנו. מרגישה שלוקחים מכאן ככ הרבה. את הטיולים ואת הטבע הגולמי שזרם לנו בדם לכמה חודשים, את הצורת חיים הזו ואת הגיוון האפשרי, באמת שאין אפשרות לסכם.

עכשיו אנחנו כבר בניו זילנד, נחתנו השבוע באוקלנד. מתארגנים על קניית קרוואן וג'יפ - את השלושה-ארבעה חודשים הקרובים אנחנו הולכים לעשות כמו מלכים :-)

...נודדים הלאה

יאללה ביי בינתיים.

*הפוסט הזה מוקדש לאורן שניר, חבר ילדות של אמי שזכינו להכיר אותו ואת משפחתו בסידני. אדם שכולו חיוך מרגיע ונתינה שבאה בשמחה ונדיבות. הוא עזר לנו רבות פה באוסטרליה, ולצערנו הרב הוא נפטר השבוע במפתיע. ליבנו עם שרון ועם חמשת ילדיהם וכל משפחתם המיוחדת שזכינו להכיר ולהרגיש חלק מהם לערב אחד.