על אי בודד - רשימות של אדם מאושר

איפה מתחילים בכלל? הזמן עובר ועובר, ובלי ששמנו לב אנחנו כבר חודש וחצי ביבשת הרחוקה והענקית הזו. דברים קורים בארץ. החברות שלי עוברות כל אחת שינויים ועניינים – ואני פה. רחוקה ככ. שומרת על קשר בווטסאפ לא מעט ומנסה להיות גם שם וגם כאן. אבל לאט לאט מחלחלת ההבנה שבאמת נסענו ואני לא יכולה להיות בשני מקומות בו"ז, למרות הנוכחות הוירטואלית שחשבתי שיש לה איזו אחיזה. אבל אין לה. אנחנו רחוקים. אני חושבת שהמרחק של הווית החיים שלנו אולי אפילו רחוק יותר מהמרחק הממשי, זה הנמדד בקילומטרים ושעות טיסה.

שניה, אני כבר מגיעה לזה

קשה לתאר עד כמה החיים שלנו כאן הם מפלנטה אחרת. דרגת החופש היא בלתי נתפשת. אוצר הזמן הפנוי שלנו יחד הוא אוצר משובח, והוא מתחדש מדי יום. אני מאושרת, ומודה בלבי ככ הרבה רגעים לאורך היום. מחליפים חיוך ומבט, ושנינו מבינים. כן, זה דורש לישון באוהל ולהיות נתונים לחסדי מזג האויר ולחיים בחוץ באופן כללי. זה דורש לקום לעשות פיפי מחוץ לאוהל ב4 בבוקר לפעמים, כי השלפוחית מתכווצת כשקר. ולך תנסה לחזור לישון אח"כ. וצריך לקרוא ולתכנן לאן ומתי ואיפה בדיוק. ולארוז ולפרוק ולהקים אוהל ברוח, ולתקוע יתדות באדמה קשה כאבן. אבל תכלס, כל זה הופך עוד באותו ערב למשהו שצוחקים עליו יחד ונאנחים, תוך כדי שמביטים על שמים זרועי כוכבים. ויש זמן בשפע כדי להפעיל אפליקציה שמזהה כוכבים וכל יום לנסות לראות מה זוכרים ומה מוצאים. כי למה לא? החיים באוהל מתכנסים פנימה מאד מוקדם, אז לפני 8 בערב הילדים כבר ארוזים כל אחד בשק"ש שלו. גילי נשפך לפני שהסיפור נגמר, אורי ומעיין קוראים. זהו. יוצאים החוצה, לדמיין שזה הזמן הפרטי שלנו (זה לא. אין קירות שייצרו פרטיות והילדים עוד ערים במרחק יריעת בד מאיתנו. אבל משחקים בכאילו וזה נעים) ומקשקשים לנו. כרגע אנחנו בעניין של להבין את השמיים הדרומיים האלה. הכל הפוך מכאן, וזה לא נתפס כמה כוכבים ממלאים את השמים כשישנים בקיבינמאט.

מסביב עוד אנשים במרחק די טוב מאיתנו. רובם בקרוואנים, חלקם באוהלי מפלצת שמחוברים לעגלה נגררת וממנה יוצאים ניסים ונפלאות (עזבו מטבח נירוסטה קומפלט, ראיתי מישהו עם מכונת כביסה. אמיתי). ויש כמה עם אוהלים בני תמותה כמו שלנו. כל אחד בשלו, כולם שומרים על השקט, נחמדים בצורה מדהימה. באים כדי לטייל, בחלק מהמקומות באים כדי להניח את הסירה ולצאת לדוג (ספורט לאומי הדיג פה. כמעט על כל ג'יפ יש מתקן לאפסן את החכות). והמספרים של האנשים שחיים כך, שיוצרים לעצמם זמן ויוצאים לטבע היפהפה פה – זה דבר לא יאומן בפני עצמו. כשאנחנו ישנים בפארקי הקרוואנים היותר מפנקים מדובר על 50% ומעלה של בני גיל הזהב, באתרים היותר מחוספסים ועם פחות מותרות – טיילנים אוסטרלים בכל גיל והרבה משפחות. יש גם תיירים כמובן, אבל הרוב המכריע – אוסטרלים. ואנחנו לא בשום חופשה כרגע. זו פשוט דרך החיים כאן כנראה, לקחת מדי פעם זמן בשביל הדברים שחשובים באמת.

קצת אחרי הפוסט הקודם נענו על החוף המערבי של אוסטרליה, בדרכנו צפונה. האביב נגלה במרבדי הפריחה בדרך. שטיחים צהובים ושטיחים לבנים, ופה ושם כתמי ורוד וסגול.

חנינו כמה ימים באתר קרוואן ששמו coral bay כי הבנתי שיפה שם ונוח לשנרקל. החוף באמת מקסים והים רדוד וכייפי בשפל – אבל אין לי דם אוסטרלי ולשנרקל בטמפ' של מים של פריזר שהפשיר – את מי מעניין מה רואים כשקר בטירוף ואורי רועד כשאני נותנת לו יד ושנינו מנסים לתת לפריזר הזה סיכוי. יצאנו והתאכזבנו, אבל החוף תענוג. בילינו אחרי צהריים ארוכים בבניות בחול עד השקיעה, בשפל הכל ככ יפה. תוך כדי מוצאים גם המון חלזונות ימיים וסרטני נזיר מתחפרים להם בחול. היינו מרותקים...

מהחוף הזה עברנו לשמורה ששמה Cape range וישנו פעם ראשונה בשמורה. מזמינים מראש באתר של רשות שמורות הטבע האוסטרלית (נשמע קל, אבל למעשה ארבנו באינטרנט עד שמישהו ביטל ומיד תפסנו לנו 2 לילות) ומגיעים לחוף.

פוגשים בכניסה את זוג המתנדבים שלנים ומתפעלים את החוף ששמו Osprey bay, מקבלים תדריך קצר ואת מספר הנחלה שלנו ונוסעים אליה. מחכה לנו גן עדן בצורת שטח לאוהל עם מרחב פרטי גדול ועם ירידה משלנו לחוף. זה הכל. במרחק לא גדול שירותים אקולוגיים. אין חשמל בשומקום, אין קליטה סלולרית, אין מים זורמים ולהצטייד אפשר רק בעיירה הקרובה שזה בערך שעה נסיעה. חלום

אני פשוט יודעת שאזכור ואחזור לימים שלנו שם עוד הרבה פעמים בראשי. שקט ושלווה. פרטיות במידה שכבר שכחנו כי פארקי הקרוואנים בדכ יותר צפופים בהרבה. התארגנו היטב עם מה שצריך ונהננו מהים, מלמצוא אוצרות, מלגלות את ההבדל העצום בין הגאות לשפל. לשים לב מתי מגיע השינוי. לעקוב אחרי כמויות בעה"ח הימיים שהילדים גילו.

חוף יפהפה בכל גווני הטורקיז שיש ועם סלעים יפהפיים על החול הרך. כמה סרטנים וקונכיות וצדפות דבוקות אליהם. ללכת עוד ועוד על החול הרך והוא לא נגמר. שקיעה. מכינים ארוחת ערב ואוכלים באוהל. אחכ הולכים להביא קערת מים מהים כדי לשטוף כלים. מסתובבים עם פנסי ראש כי זה סוף החודש העברי ואין כמעט ירח. הגענו עד לאוסטרליה כדי לחזור אחורה ללהביא מים מהים... האנשים מסביב נחמדים ככ. איש שישב רחוק וכנראה ראה כשהגענו את אייל יורק דם בנסיונות להכניס יתד באדמה הסופר קשה שהיתה שם, עזב הכל ובא להביא לנו מקדחה מיוחדת שקודחת באדמה. הוא יכל גם להמשיך לשבת עם הבירה ולצפות על הים, אבל הוא בא לתת כתף. אנשים אחד אחד.

בימים שהיו לנו שם הילדים אספו בלי הפסקה ממה שגילו בים ושיחקו בחוף, ואפילו ישבנו מעיין ואני יחד לצייר את החוף והים. לקחנו את כל הגוונים שצריך ובלוק ציור ונעלמנו לנו לזמן ארוך, להתבונן ולדייק את כל היופי הזה. לשמור לנו ממנו בכיס. אני, שלא הבנתי איך נישן 2 לילות בלי מים זורמים הצטערתי שלא מצאנו מקום לשבוע שבועיים שם. יאללה מסתדרים עם הכל, כזאת שלווה ויופי לא מוצאים בקלות.

מאוספריי ביי עברנו לעיירה הקרובה ששמה Exmouth. עיירה שאנשים מגיעים אליה מכמה סיבות – אתר חלומי לדיג, שנירקולים וצלילות יפהפיות, גלישת גלים והפלגות כדי לראות ולשחות עם לוויתנים. אנחנו בעיקר על האחרון. כל אירוע פה מתחיל מ-200 דולר לפני הכל, אז יצאנו רק אורי ואני להפלגה – לקטנים גם ככה לא יתאים עדיין לשחות בלב ים עם לוויתנים או לקפוץ מהספינה לשנרקל בשונית במים הקפואים. אז יצאנו להפלגה בסירה עם 5 אנשי צוות צעירים וחמודים, ועוד 20 איש מכל מיני גילאים וארצות מוצא. אורי חשש מהקור, אני מזה שלא נמצא ליוותנים. לפחות לחצי מאיתנו התבדו החששות – ממש מהר ראינו לוויתנים גדולי סנפיר (humpback whale) במרחק כלום מאיתנו. לשמחתנו הם בחרו להשאר שם ולא תפסו כיוון והתרחקו, מה שסימן שהם מוכנים ורוצים לשחות איתנו. ירדנו אל המים ושנירקלנו כשזוג לוויתנים לצידנו ואח"כ מתחתינו, כל אחד בערך באורך של כ10 מטר. כמו להיות בתוך סרט טבע (blue planet אם לדייק. המלצה חמה. זה של הbbc עם דיוויד אטינברו). ראינו אותם אחכ שוב גם מהסירה - יורים מים בנשימה, עולים ויורדים בתנועה הגלית שלהם. פה ליד, לא להאמין. יושבים על הסיפון עם חליפות צלילה רטובות, שמים פליז, רועדים מקור, מדברים על איך זה היה ומתרגשים. אח"כ גם קפצנו לשנרקל בשונית אבל זה כבר באמת מתגמד. חצי יום יחד על הסירה הזאת, ככ נהניתי מהזמן המיוחד שלי עם אורי. כל ילד צריך גם את זה, אפילו שאנחנו לא במירוץ ויש להם די והותר זמן עם המשפחה. לגלות כמה גדל, כמה כוחות וקסם יש בו.

משם ארזנו את עצמנו והתכוננו נפשית לנסיעה – 8 שעות ביום אחד, ולא בלילה (מסוכן, חיות על הכביש) למעשה עברנו מרחק ששווה לכמעט כל ישראל, ביום אחד. עצירות לדלק ופעם אחת לקרטיבים. כל השאר – רגל על הגז. צריך להגיע באור כדי להקים את האוהל ביעד הבא. וכך היה. הילדים ראו סרט אחד, קצת שיחקו באייפד ביחד, ובשאר הזמן העברנו את הזמן. איך כאן אפשר לעשות את זה ובארץ לנסוע שעה ורבע לסבתא זה לא קל? קודם כל כי הילדים התחשלו על נסיעות בנפאל ובויאטנם. התחשלו היטב והבינו כמה רע זה יכול להיות. וגם כי התכוננו והכנו אותם היטב לכך. אז מה בין המסכים (שזה כמובן לא נחשב)? לא יודעת. הם נאלצים להמציא לעצמם. וגם שמים מוזיקה, וגם קצת אנחנו משחקים משחקי קצב שאני ממציאה להם. לא יודעת, עובר יופי דווקא. מבחינתם זו חגיגת מסך שלא מזדמנת להם. אז אומרים תודה ומסתדרים עם הזמן הנוסף שללא המסך.

סהכ נוף סביר

עכשיו אנחנו בשמורה – פארק לאומי – Karijini. שטח עצום של מצוקים בצבעי כתום ואדום וקצת שחור וירוק והכל בשכבות מרובדות בצבעים מתחלפים, ולמטה – מים צלולים, כל היופי משתקף שוב. בכלל מים במסלול זה תמיד נצחון. המסלולים די קצרים אבל מאתגרים במידה טובה ששומרת את הטיול מעניין, והילדים כבר טיילנים רציניים. הסתכלנו עליהם במסלול היום והשתאנו. חלפו על פנינו אנשים מצויידים היטב - נעליים מיוחדות, כפפות, מי ישמע. ואז העיזי הרים שלנו עם הסנדלי שורש שלהם מקפצים להם בנקיק ומדלגים בין מדפי הסלע בעליות. איזה גאווה.

אנחנו ישנים באתר די בסיסי אבל עם מים זורמים שזה מוערך. בלב הטבע, מרחק הליכה מחלק מהמסלולים. שמי כוכבים ושאר ירקות שכבר דיברנו. אין קליטה סלולרית. מדהים כמה זמן מתפנה כשהמכשירים הופכים ללא רלוונטים. אני ככ מכורה לקשר ולמידע. אני נוראית. מתה לברר איך קוראים לאקליפטוסים הנמוכים עם הגזע הלבן המפוסל שממלאים פה את הפארק, ואיך יש במצוקים האלה ככ הרבה צבעים לאדמה – נכון שזה ברזל שהתחמצן? אני בטוחה שכן. חייבת לבדוק. אבל אי אפשר וכנראה זה טוב קצת גמילה מהחיפוש מידע הזה. צריך רק להסתכל על הילדים כדי להבין מה נכון – הם אוספים ובודקים מה אפשר לעשות עם כל דבר שמוצאים. חוקרים היטב ולא יושבים. בנחלה ליד האוהל הם יוצרים לעצמם מרחבים מיניאטורים משל עצמם באדמה. חדרים וחפצים ופרטי פרטים, הכל מאבנים וענפים ועלים וכמה פרחים. מה זה משנה השטויות שרצות לי בראש? מורידה הילוך ומתאימה את עצמי, כמוהם. גאונים.

מה זה בית? ראינו כבר ככ הרבה אפשרויות לבית מאז שעזבנו את שלנו. האם האוהל שלנו יכול להקרא בית? בינתיים לא מבחינתי. אבל אני מתחילה לסדר אותו באותו אופן כל פעם שפורקים. ואתמול הקצנו פינת יצירה ופינת בישול ואני משתדלת שהכל יהיה מסודר ונוח ככל האפשר. ויתרנו על לא מעט מידה של נוחות, ואני שמה את עצמי במוד שכחה על הלילות הקפואים והרוח על האוהל. משתדלת לא להתייחס לאיברים הדואבים מהתנוחות הלא נוחות בשק"ש, וכשיוצא לי לחשוב "זה לא לגילי כל הדבר הזה" אני נזכרת שאנחנו עושים דבר משוגע ונפלא מאין כמותו אז לעזאזל השטויות האלה שמתאיידות ברגע. מה עוד כדי שהדברים יסתדרו יותר טוב כאן? אני צריכה לדאוג לאיזשהו יופי כדי שהלב ייקשר לי ואז יהיה בכלל טוב. החלטתי שמחר נמצא דרך לתלות ציורים ונדאג למקום להציג את האוסף היומי מהטיול. בית זה מקום שהלב שלנו גר בו ושב אליו מדי יום. מקום מחבק ומגן. גם כשעוברים לבית חדש, כזה אמיתי עם קירות והכל, לוקח זמן עד שמרגישים בבית (כן שירי, חושבת עליך ומדברת איתך גם כשאין קליטה לסלולרי). אבל אנחנו בדרך. אנחנו בפלנטה אחרת, בכל כך הרבה מובנים, רחוקים. על אי. נראה לי שלקחתי לכאן את כל הארבעה דברים שהכי חשוב לקחת לאי בודד. וגם – אני מקווה שהוא יהיה פחות בודד כשתהיה כבר סופסוף עוד 4 ימים קליטה לסלולרי ב"ה.

יאללה ביי בינתיים

(אמא זו לטאת כח, לא תנין. לא מסוכנת לנו. בפוקס תפסתי תמונה...)