יפן - נגיעה וגילגול להפחתת אימפקט הנחיתה

נחיתה בשדה"ת נאריטה, טוקיו. כולנו מתרגשים וגם קצת מותשים. טיסה של 11 שעות מניו זילנד. מזוודות, דרכונים, בידוק, עוברים גם דרך שער מיוחד שבו בודקים לנו את חום הגוף - היפנים מפחדים אימים מאנשים חולים. אולי בגלל זה חצי מהאנשים מסתובבים כאן עם מסיכות מנתחים על הפנים. זה נראה ככ מוזר. והכל דיגיטלי, מליון כפתורים. אנגלית זו אופציה שלא כזו שגורה, גם אצל עובדי שדה"ת, גם על כל הכפתורים שיש לכל דבר אפשרי. לנסות להבין למשל בכל תא שירותים באיזה מהכפתורים לוחצים כדי להוריד את המים - מבחן פסיכוטכני.

כולנו סוחבים תיקים והולכים אל הרכבת. נסיעה קצרה. זמן טוב לבחון ולהסתכל על כולם. גם ככה הרוב הגדול מתבוננים במסך הטלפון, מותירים לי את האפשרות להתבונן ללא מבוכה. לכל הגברים שיער שנחשב אצלנו די ארוך. אין זיפים או שיער פנים בכלל. אייל בטח יטמע פה בקלות... כל הנשים בגודל דומה, שיער חלק ושחור כמעט לכולן, ופוני זה הכי מיינסטרים, גם בגיל 50. אחרי ניו זילנד שבה כמעט ולא היו אנשים - ואלו שכן, היו מכל העולם, מכל הצורות והצבעים - פתאום כולם אותו שטאנץ. הרבה מנסים להתבלט וללכת נגד כל הדומה הזה - תסרוקות, צבעים מוזרים בשיער, מבוגרים מחופשים ברחוב ואופנה אוונגרדית ונועזת - זה הכי יפני שיש.

וגם נשים לבושות בקימונו כהלכתו עם כל הבדים המרשימים, כפכפי האצבע עם הגרביים הלבנות וסידור השיער המוקפד. ככה סתם, לא ליד איזה מקדש ביום שבת, אלא עם הילדים בדרך לאנשהו, או עם חברה, מחכות לרכבת.

הכל מוזר, ובגלל מחסום השפה - זה גם נשאר מוזר. אז תגידו לי שיש גוגל טרנסלייט, ושתמיד אפשר למצוא מישהו שדובר אנגלית. אז זה נכון, אבל הגוגל טרנסלייט לא מתרגם מדהים, ובטח שלא עונה לשאלות אנושיות מורכבות. ולגבי מציאת דובר אנגלית כמו שצריך, שבאמת אפשר לדבר ולשאול, ושיש שיח - לקח כמעט שבועיים עד שזה סוף סוף קרה לי לפני כמה ימים, עם בעלת הגסטהאוס בו אנו לנים כרגע. זה ככ פותח את ההבנה וההרגשה פה בכלל.

לפני כמה ימים ישבנו לדבר קצת, והבנו שנינו שהנחיתה פה ביפן לא פשוטה לנו, ושצריך להסתכל רגע על הדברים יחד ולקבל החלטות על מה נכון לנו כאן. לא רוצים להרגיש שאנחנו רודפים אחרי הזנב שלנו, ואף פעם לא באמת מצליחים לתפוס אותו. עם מעברים כל יומיים שלושה, עם הרבה דברים לראות לעשות ולטעום בכל מקום, זה מרגיש כמו הרבה, אולי הרבה מדי. יחד עם התחושה שילדים, וזמן הילדות בכלל הם משהו שלא ממש מקובל ומותאם כאן, יצרו לנו התחלה שצריך רגע לעצור ולהתבונן עליה כדי לא להכנס למערבולת בה לפעמים נדמה ש"ככה זה" ו-"אין מה לעשות". לא מאמינה בזה, נקודה. אז עצרנו רגע, והבנו שזה היה בעיקר הלם, ושהמשך הימים שלנו עם קצת פחות מעברים, ועוד מעט גם יהיה לנו אוטו פה מה שיקל עוד את התזוזות. וגם - החלטנו באופן כללי, שפחות יהיה נכון יותר.

אז מה היה לנו עד כה? מחזירה הכל אחורה.

טוקיו - הוסטל בסגנון מסורתי. קבלת פנים נעימה, הכל יפה ומוקפד - אממה- קטנטן. חדר שנראה צר וארוך, עם שני זוגות של מיטות קומותיים, דלתות הזזה מזכוכית לבנה עדינה מפרידות ביננו למסדרון. תכלס מרגיש קצת כמו לישון בארון. ששש שקט. לא לקפוץ, לא להשתולל, לדבר בשקט, יותר בשקט, ולא לזרוק כריות זה יכול לפגוע בדלת... יאללה לא נורא, שטויות.

על הבוקר הולכים למוזיאון לאמנות דיגיטלית - אמור היה להיות חתיכת חוויה לפי מה שמספרים אבל האמת שלא ידעתי אם אתחבר. ובכן, אחרי תור ארוך מאד אך זריז (פתאום הכל מלא באנשים, כבר אמרתי?) נכנסנו לתוך חוויה מדהימה שדי קשה לתאר. זה גם בטח לא כזה מעניין לשמוע - קצת כמו כשהילדים רוצים לספר לפרטי פרטים על פרק בסדרה שראו... מממ כן יופי. הרגיש לי כמו חוויה מהעתיד, ולאו דווקא קשורה לאמנות בעיני. בקיצור, עזבו, כמה תמונות ושיחררתי.

אחרי המוזיאון היינו כבר קצת רעבים מדי, אבל האיזור הוא איזור חדשדש ומגיעים אליו בעיקר תיירים. משמע - אוכל טוב לא רואים מקילומטרים. וזה היום הראשון, אז נוסף איזה מימד לחץ - מה, נהיה ביפן ולא נאכל משהו סופר טעים? אז חיפשנו וחיפשנו, וניסינו לנצח את זה, מדד הרעב עלה וגם העצבים - ובסוף נכנענו ואכלנו באיזה המבורגר ליד אחד ממרכזי הקניות (זה כמעט כל מה שיש שם באיזור). לא נורא, יאצק תמיד נופל - וקם.

הוא קם למשל כשהגענו בטעות ממש באותו איזור לתערוכת מכוניות העתיד של טויוטה, רכבים מונעי מימן וכל מיני דברים מגניבים אחרים

בימים הבאים טיילנו בכל מיני מקומות ואיזורים בטוקיו. הרבה רחובות עם חנויות של 8-10 קומות מתנשאות מכל כיוון, הרבה בלאגן ואנשים ברחוב, רעש של מוכרים שמנסים לקדם את חנותם בקריאות יפניות כאלה ואחרות, של מרכזי הסגה ודומיהם מהם נובע רעש משחקי וידאו מחריש אזניים עד שקשה להבין איך אפשר להכנס פנימה בכלל (ברור שנכנסו ושיחקו, ברור. לא אני תודה רבה. בשביל זה יש אבא). בפנים משחקים ברמת מקצועיות שלא תאמן - איך ידיים יכולות להיות ככ מהירות וזריזות על כל הכפתורים האלה, איך רגליים יכולות לרקוד ככ יפה מהר ומדוייק, וככ בודד על מכונת ריקודים מהבהבת בלי אפאחד לצחוק וליהנות איתו מהמוזיקה. אני זקנה בלה כנראה, וגם, הם כנראה הגיעו מבחזרה לעתיד. מפחיד שם, שתדעו.

...צמר גפן אקסטרים

אז מה עוד היה בטוקיו? היינו בכל מיני מקומות הזויים כמו חנות של כמה וכמה קומות שמוקדשת כולה לדמויות אנימה ולכל מה שקשור בהן. והיא היתה רק האחת שנכנסנו אליה, מדובר באיזור שלם של חנויות כאלה.

משם רכבת תחתית למקדש מייג'י היפה, בו לא ראינו שום חתונה למרות שהיה יום ראשון. כנראה היה שם שמח לפני שהגענו, והכל היה ממש נפלא עד שהופענו. היו רמזים להתחלה של סאקורה בפארק הקרוב, וגם כמה אנשים מוזרים - האחד הלך לו עם ארנבת קשורה בקולר שישבה לו על הכתף. אחרים נורמליים יותר לקחו את הכלב לטיול - בעודו יושב בעגלה מיוחדת לכלבים. והכלבים לבושים במיטב המחלצות - ג'ינס וחולצת בייסבול, חצאית חמודה לכלבה הקטנה שמכשכשת בזנבנב שלה, סוודר מהמם, קוקיות תכשיטים - הכל יש. מספר החנויות לבגדי כלבים ולשאר צעצועים וקישוטים עבורם - אתם לא מאמינים. והחנויות יפהפיות ובמיקום יוקרתי ומרכזי, שנאמר - בלב המעטפת כל המוזרות הזו.

אייל ואני היינו ביפאן בעידן הקדום שלפני הולדת הילדים, כשהייתי בהריון עם אורי. אמנם חיכינו להריון הזה כמה שנים טובות והיינו מאושרים לקראת השינוי, אבל בכ"ז הבנו שנסיעות ארוכות ליעדים אקזוטיים יהיו חלום רחוק לכמה וכמה שנים. אז נסענו ליפאן לחודש וקצת. כשנחתנו היינו טיפהל'ה אבודים. בעידן ההוא שלפני הסמארטפון וגוגל מפ וכל הטוב הזה - זה אתה והלונלי פלאנט, והמפות העירוניות ממרכזי המידע לתייר. נשמע הזיה, וזה אכן היה כך. זוכרת אותנו יושבים באיזה פארק, מנסים להבין לאן ללכת מכאן, ומתבלבלים מכל כמות המקדשים והמקומות שכתוב שהם "אחד היפים ביותר ביפן" ושאר הסופרלטיבים של הלונלי פלאנט, שהם רובם ככולם - מוגזמים... אז הפעם - התכוננו לא רע. ויש ים של מידע וביקורות רלוונטיות על כל מקום, וגם - החלטנו ללכת על מעניין ולחפש חוויות. בדקנו על הפסטיבלים המיוחדים והאירועים שמתקיימים בזמן שהותנו, וניסינו לבנות את המסלול לפי זה.

אז מטוקיו המצ'וגעת לקחנו רכבת קליע (שנראית כמו מטוס ללא כנפיים מבחוץ ומבפנים) הרחק עד לאוסקה שבה טורניר הסומו נופל בדיוק על התאריכים. קנינו כרטיסים וזה סידר לנו יום שלם שאפשר להכנס ולהיות בו כמה שעות שרוצים (הטורניר מתקיים מהבוקר עד הערב במשך שבועיים) ואפילו להכנס ולצאת פעמיים. האמת - חשבתי שיהיה מעניין ואחר אבל לא תיארתי לי כמה זה יהיה מרתק. באמת. כי מה לי ולסומו - הרי סומו זה אנשים שמנים שמנסים להפיל זה את זה, לא? אז זהו, שזה לא הכל. מדובר בימים בהם כל יפאן מרותקת לשידורים, באוסקה המוני סומואים ברחובות בדרכם לאימון או לקרב, הררי אדם לבושים בקימונואים ענקיים עם התסרוקת הידועה של שיער משוח לאחור וקוקו מקופל קדימה יוצאים ממוניות או רוכבים על אופניים.

נראים בדיוק כמו בציורי הסמוראים העתיקים שמקשטים את מזכרות התיירים - והם חיים. הם נראים לא מהעידן הזה. גם התנועות שלהם - ככ לא דומות לכלום. וזה לא משחק, זה נראה יותר כמו אורח חיים. רואים אותם מסתובבים מאחורי הקלעים באולם וואלה הם לא יוצאים מהדמות. הם פשוט ככה. דינוזאורים יפנים, זזים לאט, מרימים רגל הצידה גבוה, מורידים, רוכנים קדימה עם הידיים כמו גורילות, נראים חזקים כמו איזה אייל ניגוח.

הטורניר מתקיים באולם לא גדול מאד, הזירה עם במת החימר במרכז, חבל עשוי סיבי אורז תוחם אותה. קרוב יושבים המוני יפנים, כריות על הרצפה, קומות קומות. אוכלים מקופסאות הבנטו שלהם, נראה כמו חגיגה. בבוקר מתחרים הסומואים בדרגה הנמוכה יותר, וככל שהשעות נוקפות עולה הליגה. בסביבות 4 מגיעים היקוזונות ברוב הדר ונותנים הופעה (יקוזונה = תואר כבוד שניתן לכל החיים לסומואים שזכו פעמיים רצוף בטורניר). רחש כבוד באולם. בגדי טקס מהודרים של יקוזונות, מציגים את עצמם לקהל בתנועות סומואיות, כוריאוגרפיה פרהיסטורית. כך נפתחת הליגה של הרציניים באמת. אנחנו היינו בבוקר וחזרנו שוב אחהצ לליגה הגבוהה - קהל גדול עומד מחכה ומריע לכל סומו ידוע שנכנס לאולם, קו תוחם את מקום הקהל ומקום הליכתם של הרי האדם המכובדים. אנשים מתרגשים. פסטיבל גדול, וגם אנחנו נדבקנו בהתלהבות ועודדנו. מה זה משנה את מי? כולנו נכנסנו לזה, מהמרים ביננו כל פעם מי ינצח. אני אומרת שהירוק. ניצחתי! כל קרב אורך כמה שניות בסהכ, מקסימום דקה - אבל ההכנות לקראת וכל הטקס מסביב לכל קרב הם פשוט הכי יפן שיש. כמו באגדות על העם המסתורי הזה. זה עוד ככה. השופטים בבגדים מסורתיים עם קילוגרמים של בדי קימונו וכובעים בצורה מוזרה. באמת חתיכת חוויה לצפות בכל האירוע הזה - בסומואים, בקהל, בכל האטמוספירה הזו שמסביב.

מה עוד היה שם באוסקה - טירה יפהפייה אבל על זה לא אפרט באותה מידה. היה יפה מאד, וזה המשיך את התחושה שיש את יפן העתידנית מלאת ההמון - ויש את יפן המסורתית המסתורית משהו - והן מתקיימות וחיות זו לצד זו לחלוטין.

מאוסקה המשכנו לכיוון איי האמנות. אלו 3 איים (היינו בשניים) שמצויים בים סטו, הים הפנימי של יפן. איים שכמעט ננטשו מתושביהם לגמרי בתהליך מתקדם של מעבר לערים באי הגדול והמרכזי של יפן (התעשיות באיזור הפסיקו להיות רווחיות), אך הם אומצו ע"י תאגיד הוצאה לאור שהחליט לשקם את האיים היפים הללו ולהקים דווקא במקום המרוחק הזה - מוזיאון אמנות מושקע שהאדריכל שלו הוא אדריכל יפני בעל שם עולמי. המיזם הצליח, וכיום יש באיים כמה מוזאוני אמנות, מיצגים, פסלים, ועשייה רבה של אמנות חיה. זה היה נשמע לנו מעניין, וגם קצת מחוץ למסלול השחוק - אז נסענו. והיתה שם הרבה נסיעה. בלבי חששתי שאני גוררת את כולם, ואצטרך ללכת שם עם חבורת מגלגלי עיניים שיגידו "בשביל זה נסענו ככ הרבה?". למזלי זה לא היה כך. אמנות טובה היא אמנות טובה - ולא אומר שהכל היה באותה רמה, ממש לא. אבל מספיק שיש כמה חוויות שמעוררות תהייה והשראה ומכניסות להלך הרוח הזה המיוחד שדבק בך כשאתה חווה חוויה אמנותית - וזהו, אני מאושרת. וגם כולנו. כן, גם הילדים נהנו, בחיי. לטובת מי שייסע מתישהו אחרי שיקרא את השורות האלה - באי טשימה המוזיאון הוא כנראה אחד הדברים היחידים ששווים ביקור באי אבל זו היתה חוויה שתשאר עם כולנו לשנים. אסור היה לצלם (נהדר, כולם פשוט נכחו ונהנו) אז שמה תמונה מהאינטרנט. המוזיאון עצמו בנוי כשתי טיפות שנפלו אל הארץ.

בתוך המוזיאון עבודה אחת בלבד שקשורה גם היא לטיפות מים. עבודה מעוררת דמיון והשראה שהכניסה את כולנו לתחושה של ילדות, של משחקיות, של פליאה ויופי. לא עושה ספויילרים, וגם ככה אי אפשר להעביר את זה במילים (כלומר ברור שאני יכולה אבל עזבו, פשוט מי שלא מתכוון לנסוע ורוצה לדעת שישאל אותי...). באי נאושימה היו יותר מוזיאונים ויותר דברים לראות באי בכללותו. עבודות של אמנים מעניינים, חלקן בחוץ ואפשר פשוט להיות ליד הים וללכת בינהן, אחכ לחפש מדוזות יפות במים, וכל מה שמוצאים לוקחים איתנו בלב.

מאיי האמנות נאושימה וטשימה לקחנו חזרה מעבורת ורכבת והגענו אל הירושימה. היתה לי התלבטות גדולה אם להגיע להירושימה בהיותי אסקפיסטית שלא מדברת עם ילדיה יותר מדי על אקטואליה, מלחמות ושאר זוועות העולם. אני ממננת את מה שנכנס אלינו, וחושבת שרק לאט לאט צריך להבין את תמונת העולם השלם, עם האפל שבו, שבנו. לא מיד את הכל לפנים. בוחרת. אני יודעת שעלי דברים מאד משפיעים ונשארים איתי, אז משתדלת עד כמה שאפשר לבחור למה אני נותנת להכנס. בכז הוחלט ללכת כן להירושימה. מקום חשוב בתולדות יפן, והרגיש שאי אפשר להיות כאן בלי להכיר גם את את הפן הזה. אז לא נכנסנו למוזיאון השלום שבו תמונות וסיפורי הזוועה, והלכנו רק לפארק השלום. כן סיפרנו לילדים על המקום ועל הפצצה, כמובן בלי דרמת יתר. את מעיין מאד עניין איך משהו קטן כמו אטום יכול להיות פצצה ככ גדולה, ואיך בכלל מפצחים דבר שהוא הכי קטן שיש. אורי נראה לא מתעניין מדי, אבל מי יודע. גילי בעיקר רצה לרוץ ולטפס על כל דבר בפארק - לא, כאן זה השריד היחיד מהפצצה ולא מטפסים כאן.

השריד

לא, גם לא על האנדרטה לשלום עולמי ולעולם ללא פצצות גרעין לא מטפסים

החלק לזכר הילדים שמתו במלחמה היה לי קשה והלכתי אליו לבד. אלוהים, שלא נדע. איזה עולם זה. שכבות שכבות של כאב וצער וסבל. אספתי את עצמי וסימנתי לאייל שדי, תחבק אותי ובוא נלך. ולעצמי התפללתי והודיתי על מה שיש לי, והחלטתי שאני חייבת לחזור להתנדב במשהו כשנהיה בארץ. עשינו עוד דברים באותו יום, אבל עזבו נו, זוטות...

טירת הימג'י

למחרת - מיאג'ימה. אי קטן שעוברים אליו מהירושימה במעבורת קצרצרה. בכניסה לאי, על המים, ניצב הטורי הכתום הענקי והמרשים, ובדרך אליו להצטלם - המוני המוני אדם. גלים של יפנים וזרים שנפרקים במעבורת שמגיעה מדי 15 דק לאי. מה זה הדבר הזה.

אנחנו מטיילים כבר כמעט שנה, ויפן זו הפעם הראשונה שאנחנו פוגשים מאסות תיירים. אומרים שעליית רמת החיים בסין משנה את מפת התיירות העולמית ומכאן זה לגמרי נראה ככה. מאסות. וגם זו חופשת האביב של היפנים עכשיו, ושגעון הסאקורה באוויר, טרפת. אז לא הלכנו לטורי ולמקדש שלידו בכלל וצילמנו רק מרחוק. בחרנו במקום ללכת לטפס על להר מיסאן שהוא הגבוה ביותר באי ולהשקיף ממנו על ה-360 שנשקפים מפסגתו (עולים חלק גדול מהדרך ברכבל, רימינו...). בדרך למטה- טבע יפה ומקדשי שינטו ומקדשים בודהיסטיים יפהפיים.

פתאום ללכת בטבע אחרי השבוע ומשהו של מדרכות הומות - פווו. משחרר. אפשר לתת לילדים להיות חופשיים יותר, לדבר בקול, לרוץ, לטפס. זה היה ככ חסר לכולנו והיום הזה במיאג'ימה היה א-מחייע. כשהגענו למטה - המוני דוכני אוכל ומזכרות. טעמנו כל מיני ונהנינו גם מהאיילים שמסתובבים שם חופשיים. נחשבים פה לחיה קדושה, שליחי האלים, ותכלס לדעתי זו צריכה להיות חיה קדושה לכל הדתות והעמים. חמודים נורא וזה גם טוב לתיירות...

כשתכננו את הטיול ראינו שיש מסלול די ידוע וברור, שקשור לנתיבי הרכבות ולכדאיות הנסיעה. וואלה, לא אוהבים ככה. זה ישר עושה לנו להתנגד ולחפש להמציא את הגלגל. כלכלי זה לא, אבל זה תמיד מזמן הפתעות. אז שכרנו אוטו ליומיים ונסענו לעיר קטנה על החוף הצפוני של יפן ששמה איזומו. למה? כי מצאנו שם ריוקאן (בית אירוח מסורתי) בבית בן יותר ממאה שנה, ליד מקדש השינטו העתיק ביותר ביפן. זה ליד ים, וים זה בריא תמיד, והיה נראה מהתמונות באתר של הריוקאן (שכולו היה ביפנית וללא מילה באנגלית) - שטעים שם נורא ויפה מאד. נוסעים.

נכנסנו, ואנחנו בתוך סיפור - בית יפני הכי מהאגדות - רצפת עץ, מחיצות מנייר אורז, אמבטיה ענקית עמוקה ורותחת, ישנים על מזרוני פוטון על רצפת טטאמי, ארוחות עם מליון כלים (ספרנו 16 כלים לאדם בארוחת ערב, 10 בארוחת הבוקר...) ושפע של אוירה לספוג. את הבית סבב גן יפני כאילו מצוייר, והמרפסת בחדר בדיוק מול האורן היפני הקטן, פנס האבן וכל הטחב הירוק והצומח שמסביב.

ישנו שם 2 לילות שהיו פשוט חוויה שלדעתי תהיה אחת העיקריות שתשאר איתנו. המשפחה שבבעלותה הבית הזה גרה בבית הסמוך, והם בישלו לנו ארוחה מופלאה ושונה בכל ערב ובוקר. להגיע לחדר המיועד לארוחת הערב, כאשר לכל אחד מוכנים כל הכלים הקטנים עם המנות השונות ורטביהן, זה היה ככ מגוון ומיוחד שהילדים טעמו כמעט מהכל ונהנו מדברים שלא שיערתי שינחלו כזו הצלחה. בתור מי שאחת התקוות שלה לפני הטיול היתה שהילדים יפתחו לטעמים חדשים - וואלה, זה קורה. טורפים סשימי טונה אדומה וסלמון, ובכלל דגים כמעט בכל מצב. מתים על מרקי מיסו, אוהבים את כל האצות, ואוכלים גם עוד ככ הרבה דברים שהיו שם שאין לי מושג מה שמם. יפן מקום טעים מאד.

בכניסה למקדש מבקשים ומקבלים פתק מזל - אם יוצאת בו קללה במקום ברכה - תולים על העץ שתתפוגג

המקדש אליו טיילנו ברגל היה גם חוויה יפה - המקדש היה חי ומלא תנועה של אנשים שביקשו והתפללו והיו. לא עמוס בתיירים ומצלמות סלפי ותורים, פשוט מקום חי. אחכ עוד מקדש שונה לגמרי -הראשון היה מקדש שינטו כולו עץ, כהה וכבד ויפה. השני כולו בצבעוניות עזה של כתום עם עיטורים צבעוניים.

שניהם היו יפים ומהנים, ומשם לים. עושה טוב על הנשמה קצת ים. היו המון גלים, וכנראה שהקרקעית כמו מעל הקרקע - הרבה סלעים גדולים - כי הגלים נעו כמעט ללא כיווניות ברורה. כמו ללכת מהר עם סיר גדול מלא מים, הכל גועש לכל הכיוונים. הלכנו מן מסלולון שצופה על הים ממצוק מעליו ונשמנו את כל הטוב הזה. אחחח מי היה מאמין שאני בכלל לא אהבתי ים פעם.

לפני שנפרדנו האיש העדין והמקסים שגר שם ושהכין לנו את כל הארוחות ושוחח איתנו לאורך היומיים הללו נענה לבקשותינו והביא את ילדיו לשחק עם ילדינו. מיד הוצא הפליימוביל שאותו אפשר לשחק בלי שפה משותפת, והבנות - מעיין ומיקו שהן בנות אותו גיל - שיחקו. זה היה מרגש ומשמח ככ, ואלו בדיוק המפגשים הקטנים שעושים חם בלב. אחיה סוסקה עוד קטן והתקשה לבוא לשחק עם גילי שניסה לפתות אותו בגילגולים על המזרונים. בינתיים שוחחתי עם אבא שלהם שסיפר לי שביפן לא לומדים אנגלית בבית ספר, ושהוא למד את השפה מאהבתו לביטלס. משעשע לא? נפרדנו עם חיוך גדול והרגשה טובה מכל המקום הנהדר הזה. איזומו.

מאיזומו - לקיוטו. אנחנו עדיין כאן בימים הקרובים אז לפי מיטב המסורת - אשמור את זה כבר לפוסט הבא.

יפן מתגלה ונחבאת ומעניינת לנו. מנחיתת הלם כבר עשינו את הגלגול הנדרש ועכשיו אנחנו על הרגליים לגמרי. נהנים, בוחרים, מגלים מקום חדש. עוד 3 וקצת חודשים אנחנו חוזרים ארצה. הילדים כבר מאד מתגעגעים, מתכננים הרבה תכניות לבית החדש - מה נשתול בגינה, ואיך יהיה החדר שלהם, ואיך יסדרו את אוסף הצדפים והקונכיות הענק שלהם, ואת אוסף האבנים (קילוגרמים). כל פעם שמגיעה לפתחם הזדמנות לבקש משאלה הם מאחלים לעצמם שיהיו להם הרבה חברים טובים באלון הגליל. אייל ואני גם מתכננים, די בהנאה את ההתחלות החדשות שלנו. את הרעיונות שאנחנו רוקמים. מנסה להכין את עצמי לשגרה שתבוא עלינו לטובה, ולזכור שגם היא בחירה ושנוכל להמשיך ולבחור את קורותינו, להמשיך לזמן הרפתקאות גם ביומיום, לא לשקוע בנוחות יותר מדי.

וזו גם משאלה אבל גם הבטחה לעצמי.

יאללה ביי בינתיים.