יותר יפני מיפני

כמה ימים ויפן נגמרת לנו. לא מספיקים להגיד ג'ק רובינסון וכל הפלא היפה והכה שונה הזה הופך לזיכרון. ככ אמיתי כאן המקום, האנשים. הכל הכי יפני שיש, לא מנסה לרגע להשתנות או להיות משהו שהוא לא. יש פה תרבות ואורח חיים, הלך רוח ואסתטיקה שהם כולם אחד, מן DNA יפני שכזה. יש לו הרבה מופעים, אבל נראה שהכל נובע מזרם תורשה אחד.

רצפות העץ החורקות, מחיצות נייר האורז שגוזרות עליך להתנהג בשקט ובאיפוק כי הבפנים והבחוץ כמעט אחד הם. והפוסטרים עם כללי הנימוס - ברכבת, באתרים. זו מדינה סהכ קטנה, וחלק גדול ממנה לא מיושב בגלל התנאים הגיאוגרפיים - יש להם מעט מקום. אבל במקום ללכת לכיוון של מרפקנות ולוחמה הם הלכו הכי רחוק לכיוון השני - איכפתיים ומלאי כבוד למרחב של הזולת, וכמו תמיד כאן, הכל בקיצוניות. זה מופיע בדברים שאנחנו במדינתנו, עם הDNA המזרח תיכוני שלנו לא היינו חושבים עליהם. למשל שלט בתחנת הרכבת עליו מצוייר היכן לעמוד ואיך להשעין את המזוודה כשממתינים ברציף, כדי לא להוות מטרד. יש איסור לאכול ברחוב בהליכה בעיקר ברחובות הומים. וגם לא לעשן בהליכה, ובוודאי לא לדבר בקול זה לזה ובטוח שלא בטלפון בשום מרחב ציבורי. זה ברור מאליו. חוץ מזה יש כינויי הכבוד המצטרפים לשמו של כל אדם ודבר בעל ערך (למשל אורז, כן, גם לאורז יש מילית כבוד המצטרפת אליו). זה הלך רוח מנומס ומלא כבוד, מעודן מאד. לפעמים מרגיש לי שהם באמת עם נעלה כמו שפעם (אולי גם היום) הם האמינו שהם, בני השמש העולה שלא הרשו לשום אדם זר להכנס לארצם ואומתם הנשגבת עד לפני כמה מאות ספורות. אבל אז נכנסים בערב לבאר ומגלים הרבה גברים בחליפות יושבים בישיבה מזרחית, שולחן נמוך, צוחקים ומדברים בקולי קולות. משחררים. השחרור שלהם זה די הרגיל שלנו... אבל רוב הזמן, נדמה לי שהכל פה כמעט כמעט על גבול הפתולוגיה. אומת ה-OCD. הכל צריך להיות בול, חושבים על כל פרט, מסדרים הכל בצורה פרפקציוניסטית.

שיהיה מסודר

למשל המנהג לחלוץ נעליים כמעט מעבר לכל סף. נכנסים לבית (או למסעדה מסורתית) - חולצים, מקבלים מן נעלי בית. רוצים ללכת לשירותים - חולצים את הכפכפי בית, ושמים את הכפכפים האחרים שמחכים מעבר לדלת השירותים. לחדר השירות (היכן שמכונת הכביסה למשל) ושאר השטחים שהם חצי מחוץ לבית אבל בשטחו - יש נעלי בית אחרות, משהו סטייל קרוקס. אז 3 סטים של נעליים לבית. קל. וכשחולצים זוג - מצמידים היטב ומיישרים עם הפנים לכיוון היציאה. כך ולא אחרת. טיפה טיפה הצידה, כן, עכשיו זה בול. יופי. ואני, שתמיד שוכחת לסגור דלתות, שאוהבת להשאיר דברים פתוחים כדי לא לקטוע את המחשבה שהיתה שם, שחושבת שהסדר צריך לשרת את מטרותיי ולא אני אותו - לי זה נראה שקשה מאד להוולד ולחיות כאן. אבל זה כמו עם הדג והמים, אני יודעת, אני יודעת.

קיוטו. שם סיימתי בפוסט הקודם. המון מקדשים, תרבות והיסטוריה שהולכים מאות ואלפי שנים אחורה. מרחב עירוני שספוג ביופי עתיק, הרבה אוירה, הלך רוח תוהה, עצים יפים ותחושה של קדושה. בא לי טוב. אייל מצא לנו שם מן דירה שהיתה שלנו לשישה לילות. בית יפני, נוח, עם מטבח ומרחב גדול - תענוג. אני חושבת שמה שהילדים יזכרו הכי הרבה מקיוטו זה לסגור כמעט כל יום בסיבוב בשוק נישיקי הקרוב, להצטייד בכל טוב ולאכול ארוחה בבית, שאנחנו מכינים. וזה באמת היה נהדר. כל ערב מכינים אורז יפני ברייס קוקר, שמים על השולחן את הפילה סלמון המופלא שקנינו, או טונה אדומה, הכל חתוך כבר לסשימי, אצות נורי פריכות שקונים אותן חתוכות למלבנים קטנים ומדוייקים. ליד כל מיני חמוצים מעניינים שכל פעם מנסים אחרים, חביתה יפנית ועוד הפתעות שמוצאים. כל אחד מסדר לעצמו על האצה אורז ומה שאוהב, כל ביס משהו אחר. טעים לכולם, מתענגים. לאכול יחד בבית זה עושה לכולנו את הקליק הנכון בפנים. ככה זה צריך להיות. עכשיו זה נכון.

היינו בקיוטו בכמה מקומות יפהפיים, את חלקם ראינו כשהיינו בפעם הקודמת בקיוטו רק אייל ואני, והיה מיוחד מאד לחוות אותם שוב, הפעם עם הילדים. אופנת הקימונו להשכרה, סטייל להיות יפנית לשעה תפס חזק הרבה יותר בשנים האלה, והמוני תיירים ותיירות מתחפשים להם, רוצים להיות יפים ומיוחדים - אבל קל מדי לזהות מי חש נוח בבבגדיו, ומי עוטה תחפושת. בכל זאת זה מצטלם לא רע ומעטר את רחובות העיר כל הקימונואים האלה. היינו במקדש הזהב שמכוסה כמעט כולו בזהב וניצב על המים שנשאר יפה ומרשים כמו בסיבוב הראשון, אפילו שירד גשם.

נכנסנו למקדשי זן צנועים ויפהפיים עם גני אבנים או טחב או פשוט עצי אורן יפניים וסאקורה שפורחת, שבילים ונחל קטן, כמו בתמונה שיש בראש כשמדמיינים את יפן. ולפעמים יש בפנים גן אבנים ואלה הם המוצלחים מכולם בעיני. קשה להסביר מה עושה את זה ככ יפה, אבל זה מהפנט ומעורר השראה ועניין כמו ציור אבסטרקט גדול מימדים.

חלק ממקדש הסלעים בגן הזן ריואנג'י

...ותגובתו של נזיר הזן גילי, שהוציא את אוצרותיו מהכיס והתחיל לסדרם

היופי הזה במרחב העירוני הוא מיוחד בעיני. כי נראה שהטבע פה ביפן הוא מצד אחד לא גולת הכותרת, אבל מצד שני הם מהנדסים אותו שיתאים לDNA היפני, ואז מכניסים אותו לכל מקום. עצים מרהיבים ביופיים, ארבע העונות שנוכחות בכל גן יפני, האבנים השחורות היפות, השורשים החשופים של העצים והטחב הירוק שמכסה הכל. פינות חמד בככ הרבה מקומות שהעין נחה עליהם. וכל מה שנשאר זה לתת מבט אל אייל, לראות שראה גם כן וליהנות מהרגע הזה.

וטיול יום שעשינו מחוץ לקיוטו אל עיר עתיקה ויפה בשם נארה, שבפארקים שלה ובמקדשיה מטיילים להם חופשי איילים, הנהנים ממעמד מיוחד בהיותם שליחי האלים. הסתדרו, וגם אנחנו.

אחרי קיוטו התחלנו את פרק ב' של הטיול שלנו ביפן. אחרי שבועיים ומשהו עם פס הרכבות המהירות - ואיתו סחיבת התיקים אל ומהתחנות, עמידה בזמנים ותהיה מתמדת איך אייל יודע ככ מהר בכל מקום באיזה רציף הרכבת שלנו ואיפה בכלל הרציף הזה נמצא (תשובה: יש לו קליטה טובה יותר. כנראה גם של ה-GPS). זה היה אמנם נוח לבלות כולנו את הנסיעות בלשחק ולקשקש ולא בלשבת, אבל באמת שאין מחיר לחופש. ואוטו זה סוג של חופש. אז פרק ב הוא הפרק של האוטו השכור שעימו יצאנו לדרכנו, חופשיים לבחור איך ולאן לנסוע, ואיפה לעצור. המרחבים נפרשו, החמודים מאחורה, המוזיקה שלנו במערכת, תענוג.

תחילת המסלול - מאגומה

היעד - לינה בצומאגו, לקראת מסלול הליכה למחרת בין העיירות מאגומה לצומאגו. ישנים בגסטהאוס שהשאיר אותי פעורת פה מרוב שהיה יפה. בית בן מאתיים שנה שקנו אותו זוג צעיר. היא בחורה לעניין - מארחת ומנהלת הכל ביום ועושה חשבונות לתוך הלילה (ירדתי לשירותים בחצות והיא עוד עבדה על הניירת במטבח) והוא אמן - עיצב ובנה את המקום תוך שימור העתיק, שיפץ הכל במו ידיו במשך 4 שנים. אין מילים כמה יפה, ומה שהכי אהבתי הוא שזה לא מתגלה במבט ראשון. צריך להתבונן על הפרטים ולשים לב כדי לקלוט כמה כשרון הושקע כאן בכל פינה ואיזו יד אמן היתה שם. הלוואי שיכולנו להשאר שם יותר.

הדבר הכייפי הנוסף שם היה, שבגלל שהמקום קצת בשומקום, הם מספקים (בתשלום, ברור) ארוחת ערב שאפשר להזמין ולאכול שם. בשעת הערב יורדים אל החלל המרכזי היפה, בוחרים שולחן ליד מדפי האוסף של הקומיקס היפני והספרי אמנות ואוכלים יחד עם כל שאר אורחי הגסטהאוס ארוחה יפנית ביתית וטעימה למות. אורז וקארי יפני לילדים, שמגיע עם מחמצים וסלט קטן, ועוד מנה שהיתה טיפה חלשה יותר לנו, עדיין עם כל מיני תוספות קטנות וטעימות. אוירה, הכנסת האורחים, השיחה עם האשה הצעירה שחיה שם עם בעלה (שהאל יעזור לי, אין מצב שאני מצליחה להחזיק את השמות היפניים בזכרון יותר מדקה וחצי) היו פשוט רגעים שזוכרים.

למחרת מסלול בעמק קיסו, ממאגומה לצומאגו. שתי עיירות שנשתמרו מלפני כמאתיים שנה, אין כניסה למכוניות, בתים כפריים יפניים עם הקורות עץ הכהות שמאפיינות אותם. בין שתי העיירות - 8 קמ הליכה קלילה, נחמדה מאד. פתאום שומעת הערות מהילדים על כמה שפחות יפה פה מניו זילנד. מה עשינו להם, כואב הלב, בגיל ככ צעיר להיות כבר אחרי טיול במקומות כמו שטיילנו בהם שם. איך אומרים, קשה אבל חיים...

בחניה פוגשים איש נחמד, כנראה הנהג של אוטובוס שחיכה לתייריו המטיילים. העביר את זמנו תוך הטסת מטוסי נייר. כשראה את הילדים שמח ומיד הכין גם להם, והנה, בלי שפה כולם שמחים ומבינים הכל. מטיסים מטוסים. פשוט עם נחמד היפנים, ככ הרבה מהם מעניקים מתנות לילדים, מקפלים להם אוריגמי, מחפשים סוכריה בתיק. בקושי יודעים אנגלית אבל עם לב פתוח. הם לא נראים חמים וחייכנים בדכ, אבל הם נחמדים ואדיבים בצורה אחרת. מאד קשה לפענח את הפנים שלהם. למשל האיש בחנות שאליה נכנסנו בקיוטו שכולה היתה מכוניות מצ'בוקס ושאר מכוניות צעצוע לאספנות. אוסף עצום מסודר ויפה. חששנו להכנס, אבל לא היה מצב שלא נכנס. האיש היה נראה עם פנים די קפואות וקיוינו לסיים את הביקור מהר, (היפנים בדכ מגיבים בלחץ קל כשילדים נכנסים לחנות). אבל אז הוא החליט לתת לגילי מכונית מתנה מהתצוגה של החנות, סתם ככה. בחיי שלא ראיתי את זה מגיע מקריאת פניו. כנראה שגם אני לא יודעת לקרוא פנים ביפנית, לפחות כמו שהם לא יודעים אנגלית...

אחרי הטיול אוכלים וממשיכים בנסיעה, בדרך נופי פוג'י שפשוט לא יאומנו. הר בגובה 3,700 מטר, מסביב הכל עמק, וההר הוא פשוט חרוט עצום ומושלם שמתרומם לו, מעוטר בשלג. הכי הר געש שיש. האויר צלול והכל יפה. בדרך עוצרים ליד הים כדי להתרענן קצת מהנסיעה אבל כשמתקרבים מגלים חומת בטון עצומה, הגנה מגלי צונאמי. היא די הורסת את החוויה והיופי אבל מדהים להבין כמה שצונאמי זה דבר נוכח פה. החוף נראה כמו מעזבה שאינה מעניינת איש. מוזר. יש רוחות עזות מאד וגלים יפים, אבל יאללה לאוטו ממשיכים.

הפעם ללשון יבשת בדרום, ליד שיזואוקה בה אמור להיות פסטיבל אביב מסורתי בימים הקרובים. תכננו לפי הפסטיבלים את הטיול הרי, אז לשם פנינו. חצי האי איזו, לעיירה איטו. זו עיירת אונסנים (בתי רחצה ציבוריים או פרטיים שמימיהם מי מעיינות חמים טבעיים) ואונסנים זה בלב התרבות היפנית. אממה - לא בשבילנו ככ. להיות עירומים לגמרי ליד אנשים זרים, להכנס למים, להפרד לבנים בנות, ובכלל, כל הטמפ הרותחת שהיפנים מסוגלים לרחוץ בה. דילגנו על החוויה למרות שזה כנראה לב העניין פה (האמת שעשינו אותה בשלב מאוחר יותר של הטיול, כן קומפלט, עירום עם זרים והכל, אבל לא אקדים את המאוחר).

למחרת הפסטיבל, אני קוראת על אירועי ערב הפתיחה שהיה כשהגענו לאיזור ומגלים שמה שהיה נשמע לנו יפה ומיוחד הוא למעשה פסטיבל צפוף אנשים שאליו נהרו בערב הקודם 100 אלף איש, ומדובר על עיירה קטנה. לא נשמע לי. פקקי אלוהים לצאת ולהכנס, צפיפות ודוחק לא באים לי טוב, וגם ממרום גובהי בטח לא אראה כלום, קל וחומר הילדים. חושבים על זה ומחליטים לתכנן מסלול מחדש. לא הולכים. במקום הלכנו לטייל, היה יפה. חוף סלעי, מצוקי בזלת עצומים מעל הים, מצאנו מערונת והסתכלנו על הים. למחרת גם איזה מסלול לפסגת הר שהיה מיותר למדי ביום הערפל שהזדמן לנו. אבל כמה אפשר כבר רק ללכת הליכות עירוניות. חילצנו עצמות סתם כדי לחלצן, יאללה בסדר.

למחרת הראות נפתחה וכבר לא היה ערפל (תודה באמת) והמשכנו לכיוון העמק שלצד הר פוג'י שאמור להיות איזור יפה, די הרבה אגמי ותצפיות יפות על ההר שהוא אחד מסמליה של יפן. נוף יפהפה בדרך, מזל שעצרנו לצלם כי למחרת שוב ההר התחבא בין העננים ואפשר היה רק לדמיין אותו. אז מה עושים ביום שאמור להיות יפה לטיול אבל הכל קפוא ומעונן? הולכים ללונה פארק רכבות הרים כמובן. תיארנו לנו שיהיה ריק, ובכל מקרה לא נפספס שום טבע ביום כזה. היה מוצלח. קפוא, אבל מוצלח. למי אכפת שקר כשנותנים לילדים מגובה 1.10 לעלות לחלק גדול מהמתקנים, כולל רכבות מעוררות אימה לחלוטין - שמחה וששון (רגע של השראה של אורי בעקבות רכבת שיצרה ג'י חיובי קל - "אמא הרגשתי שם לרגע כאילו אני מלאך". שלולית). רק מה נסגר עם היפנים האלה שכולם שם מעודדים כשהרכבת יוצאת ומוחאים כפיים כשהרכבת עוצרת? עוד רגע ישירו הבאנו ש-לום עליכם. כל עם ושריטתו הוא. אצלם זה ברכבות הרים שנדמה להם שכולם באותה קבוצה בקייטנה. היה מצחיק אבל לא צילמתי. לא יפה לצלם אנשים ברגעים מפדחים, מה אני יודה ברקן...

למחרת ההר התגלה שוב והתרגשנו וצילמנו שוב, הפעם די מקרוב. רצינו לטפס אבל מתברר שזה סיפור לא קטן, ושאפשר רק בחודשים מסויימים בשנה. לא נורא, היה יפה בכז.

התחנה הבאה שלנו היא העיר מאצומוטו. עיר נחמדה והיא גם בדרך שלנו לאלפים היפניים. הדרך יפה וההרים המושלגים כבר מציצים, ובצד הדרך אייל קלט שלט אל מערות קרח. רגע, מה? עצרנו. לזה התכוונו בחופש של האוטו. בחיים לא היינו מגיעים למקום הזה. שתי מערות ששימשו את המקומיים לשימור ביצי תולעי משי ואגירת דגנים וכדומה, מעין מקררים ציבוריים. יפה ככ.

אין הרבה מה לספר על הערב הראשון, אבל הבוקר למחרת דווקא היה חתיכת אירוע. אורי הסיט את הוילון והפסיק לנשום מרוב התרגשות - שלג! שלג! ש-ל-ג! הכל מסביב היה מכוסה שכבה עבה של לובן חגיגי ורך, העצים, הבתים, המכוניות, הכל. הילדים היו אחוזי טירוף. התלבשנו זריז, מעילים כובעי צמר והחוצה. הגסטהאוס היה ממש בפאתי העיר, כך שבמרחק הליכה קצרצר היינו ביער שכל עצי האשוח והאורן ואפילו הסאקורה הלבנה היו כולם מכוסים שלג. המראה המונוכרומטי המהפנט הזה היה מופלא. שלג המשיך לרדת כל הבוקר. שום רוח קרה לא נשבה כך שהיה פשוט כייף להרגיש אותו ולשחק. לצלם את כל היופי הזה. למלא את הפה בשלג ולאכול. וכמובן גם להפגיז. שלג באביב, אפילו פה זה לא כזה שכיח.

אחכ ארוחת בוקר ומוזיאון אמנות שרציתי לבקר בו, עם תערוכה קבועה של יאיואי קוסמה שהיא אמנית יפנית מעניינת, שהיא בת המקום. התערוכה לא היתה מדהימה, אבל בכז היו כמה עבודות מוצלחות, ובעיקר נהניתי מהתגובות של הילדים. כן, בהתחלה זה משעמם אותם, אבל הם כבר למדו שלפעמים זה מה שיש וכדאי לקחת את זה לאט, כי זה מה שיש. צריך לחפש מה מעניין בכז. וככה הם התחילו להמציא מה נדמה להם ומה מרגיש להם בכל מיני עבודות שראו. וואלה, אני את שלי עשיתי. היו יצירתיים בטירוף וגם פתחו לי פרשנויות שלא ראיתי לפני כן. אבל אינף איז אינף, אייל ואני המשכנו לעוד שתי תערוכות שם, והם חנו בספריית המוזיאון שם יש הרבה מאד ספרי אמנות לילדים, ספרי ילדים שזכו בפרסי איור, קומיקס יפני וכד'. הם סגרו שם כמעט שעה ואייל ואני ראינו תערוכה מרהיבה של עבודות קליגרפיה של אחד מאמני הקליגרפיה הידועים של יפן. שם הבנתי שזו בעצם חוליה שמחברת בין שירה לציור וזה עשה לי מן קליק קטן בפנים. בסרטון וידאו מראים שם את האמן בעבודתו - הכל ככ טקסי ויפה, גם הקסת אבן והמכחולים היפים והלבוש המסורתי שלו. הכל חלק מאותה אמנות, לא רק מה שעולה על הדף. יסודיים היפניים האלה...

לטיול הזה יש חתיכת טמפו יחסית לטיול עד היום. אז בבוקר אורזים וממשיכים צפונה אל האלפים היפניים, לקנזאווה.

בדרך השלג מכסה את ההרים והיערות, נערם בצד הכביש. עוצרים לשירותים במקום שנראה כמו הכניסה לפארק לאומי כלשהו, אבל האיזור עוד סגור לטיולים. מאחורי מבנה השירותים אייל מגלה מן מבנה מוזר. בזמן הזה אני מצלמת משפחות של קופי שלג שעוברים על הכביש ועולים מהעמק אל ההר המתנשא מעל הכביש. הם מדהימים ואני מתרגשת נורא. בינתיים מתגלה שהמבנה שנראה כמו תעלה מקורה מאחורי השירותים הוא אונסן רגליים חם ומפנק לטובת מטיילי הפארק. אורי היה הראשון שהוריד נעליים והכניס את הרגליים וקבוצת היפנים שהיו שם נהנו וצחקו בחום מאנחת ההנאה שנפלטה מפיו. זיהו את ה-אה מחייע המשובח שהיה שם. וואו איזה תענוג זה היה, ההפתעות הקטנות האלה הן החוויות הכי כיפיות.

מתקרבים לקנאזאווה, שרשרת הרים באופק הכחול, כולם מצופי שלג, ויחד עם הסאקורות הפורחות כל הדרך זה באמת מראה שקשה להכיל את היופי שלו. אני כבר מבינה את ההערצה היפנית הזאת לסאקורות ולרגע המדוייק של השיא שלהן. לעונתיות הזו וליופי החולף של כל עונה כאן, שמתבטא בצורה ברורה מאד בטבע וגם בטבע העירוני.

עשינו שם המון דברים באיזור הזה, מזל שקבענו שם מספיק ימים - בעיקר כי גם שם היה באיזור פסטיבל אביב. וכן, גם הוא היה אכזבה כי הוא התבטל בגלל שירד גשם כל אותו יום, מה שלא איפשר את כל התהלוכות והחגיגות. כנראה שפסטיבלים זה מתנות שצריך לקבל על דרך ואי אפשר לרדוף אחריהן. לנו הן ברחו.

אז עשינו שם המון דברים אבל אקצר. טירת קנאזאווה שהיתה פחות יפה מקודמותיה, אבל הגן שסביבה והדרך אליה היו עם סאקורות שהיו בדיוק בשיא של השיא וזה פשוט משהו שמפיל אותך. באמת. ומוזיאון פונוקולים (זה הוא, לא אני, בחיי) שהיה נשמע כמו הזיה אבל התברר כמעניין ואינטראקטיבי וכייפי ביותר, בעיקר התקליטייה שם שאפשר לשבת ולבחור מהאוסף מוזיקה המפואר ופשוט לשמוע מוזיקה מעולה. וינטג' פלוס מוזיקה, איך לא ראיתי מראש שזה יהיה הצלחה.

טיילנו שם ברובע הסמוראים שהשתמר יפהפה ונכנסנו לאחד הבתים שהפך למעין בית היסטורי פתוח. ככ אוירתי. בקלות אפשר לדמיין את הלך הרוח ששרר ועדיין קצת שורר שם עם החדרים הריקים והיפים שפתוחים כולם אל הגן היפה שבמרכז הבית, הכי יפני שיש. קנאזאווה היתה טובה אלינו, זה הרגיש במובן מסויים כמו קיוטו בזעיר אנפין, ועם ממש פחות עומס תיירים. אחת החוויות היפות שלנו באיזור היתה במוזיאון השלג (שהוא לא בתוך העיר, אבל לא כזה רחוק). הלכנו לשם לא ממש מסיבה ברורה, ולא ציפינו להרבה, בדיעבד זה היה פשוט מקום מעורר השראה. זה בעצם היה לזכר איש מיוחד מאד, שהתחיל כחוקר השירים של משורר יפני ידוע והפך להיות מדען שחקר כל דבר שריתק אותו - פתיתי שלג, קרח וקרחונים, והיו שם גם עוד כמה. בנה לעצמו כלים ומכשירים למעבדת השלג שלו. בתמונות ובסרטון עליו הוא נראה אדם עם חיוך ילדי, שנראה שהתום וההתלהבות של ילדותו הובילו אותו גם בבגרותו כמדען סקרן וחוקר גאון. הגענו, התבוננו, כבר כמעט סיימנו, ואז האנשים של המוזיאון הזמינו אותנו לחזות בניסויים מלאי פלא על מים קפואים - ראינו היווצרות של פתית שלג, תופעות שונות עם מים סופר קפואים ועוד כל מיני. זה היה פשוט הקסם הזה שעולם הטבע בשבילי, ונראה שהאיש הגאון הזה הקדיש לכך את חייו, מלא בפליאה עד הרגע האחרון (כשהלך לעוד מסע לחקור קרחון למרות עצת רופאיו). חמישתנו היינו בעננים מהיום הזה.

טוב די, מספיק לספר על איזור קנאזווה, אבל אם אתם מגיעים לשם - יש לי עוד כמה. למשל מקדש הנינג'ות שעשינו בו סיור - בין כל התחבולות הארכיטקטוניות בו - מדרגות נסתרות, דלתות כפולות, מחבואים ומלכודות - הילדים עפו על זה למרות שכל הסיור היה ביפנית...

היעד הבא - פארק קופי השלג. מסוג המקומות שברור לי שנגיע אליהם בשניה שאני קוראת עליהם. מדובר על קופי מקוק יפני פראיים שחיים באזור הפארק, חופשיים, ונוטים לבוא לרחוץ בבריכות החמות באיזור כשהטמפרטורות צונחות ומושלג.

יכולתי להשאר שם יום שלם, רק להתבונן עליהם. סמוך לפארק כבר לא היה מושלג אמנם, אבל הם עדיין הגיעו לאיזור הבריכות החמות (מאכילים אותם שם פעם ביום כדי להרחיק אותם ממטעי התפוחים של חקלאי האיזור). המונים מהם, משפחות משפחות, הקטנים משתוללים יחד בול אבל ממש בול כמו הקופים הפרטיים שלנו. הגדולים יותר פולים זה לזה כינים עם אותן תנועות אנושיות (מינוס אכילת הכינים), אבל אותי הכי תפס רגע אחד קטן. ליד הבריכה היה גורון חמוד ששיחק. אמא שלו עברה לידו ובדרך שמה עליו יד לנגיעה אחת רכה. מן -הי חמוד. התנועה הזו, הקטנה, הככ מוכרת, פשוט תפסה אותי ומיד רציתי לשבת עם הקופה הזו על הספסל בגן שעשועים ולקשקש. אנחנו חולקות אימהות דומה. בחיי. גם אחכ היא עשתה עוד כמה דברים כמו לעצור אותו משטויות ולשכנע אותו בצורה ברורה אך רכה מאד שיעלה לה על הגב עכשיו וזזים, עשית מספיק שטויות ליום אחד. חברה שלי, בחיי. הם ככ אנושיים, זה לא המראה, זה המחוות הקטנות שהן מעבר להשרדות הפשוטה של לאכול, להלחם וכו'.

ובבוקר המחרת טיילנו באיזור שבעונה הוא מלא באתרי סקי, ועכשיו סתם שלג בכמויות ואגמים קפואים. אנחנו מהמידל איסט מתרגשים משלג...

פארק קופי השלג היה כבר אחד המקומות האחרונים שלנו לפני השיבה לטוקיו וסיום זמננו ביפן, אז לא היתה ברירה אלא לנסות פעם אחת את עניין האונסנים שלהם. סמוך לפארק ישנו בעיירת אונסנים (סוג של תיירות ספא יפנית), באיזה גסטהאוס מטיילים נחמד. פגשנו משפחה אחרת וקשקשנו עם ההורים לתוך הלילה על כל מיני. מהם הבנו שאנחנו לא מפספסים את החוויה ולמחרת הלכנו. המקום היה נראה כמו בית מלון מפואר, ובמדרגות ירדנו, מופרדים לנשים גברים לשני אונסנים שונים. כייף לי הזמנים האלה רק עם מעייני, שכשמה כן היא, חובבת מים בכל האפשרויות שלהן, בת ים אצילית. האונסן היה עצום בגודלו, יפהפה, ולידו היה עוד אונסן תחת כיפת השמים.היינו שם לעת ערב, ירח מעל, חשוך במידה הנכונה, מפל של המעיין החם זורם על הסלעים השחורים, הכל מוקף עצים וצמחיה. נראה שהוא נמצא שם כבר שנים רבות מאד. חוויה נעימה מאד האונסן הזה, ואפילו לא היה מביך. איכשהו שם זה מרגיש טבעי לחלוטין העירום הציבורי הזה, וגם, נשים הן ככ יפות בעיני. היה מיוחד. אבל חד פעמי, מספיק לי פעם אחת תודה.

למחרת היתה לנו נסיעה ארוכה עד למקום הבא, אליו שיערנו שנגיע בסביבות 5. התאריך - ערב פסח. זה החג האחרון שלנו שאינו עם המשפחה המורחבת, ולא קל לי בכלל שאנחנו לא יחד. וגם שהכל אחר, ולא חגיגי ברמה שבדכ. נוסעים באוטו, שמה בספוטיפיי שירים של ערב חג, ארץ ישראל הישנה וככה, ישוב טלה אל חיק האם והו מרגנית, ים המוות הכחול בלאט ינוע וממעל עננה קטנה תשוט... מאחורה יש מחאות - עוד מעט ליל הסדר. זו אוירת חג. מספרת להם על ליל הסדר כשאני הייתי ילדה, ועל המוזיקה תמיד בערב החג. מזכירה להם איך תמיד אנחנו מארחים. לא קל להכניס את כל זה כשאנחנו מנותקים לנו בבועה שלנו המרחפת לה בעולם. הבועה חנתה בבית בו עמדנו לערוך את הסדר. תוך פחות משעתיים מכינים ארוחה הכי טובה שאפשר במטבח קטן עוד יותר מזה שהיה לנו בקרוואן, ועם פחות כלים. סיר אחד, קלחת קטנה ומחבת, סה טו. סידרנו שולחן יפה, אין כסאות כי יושבים על הרצפה. הזמנו את בעל הגסטהאוס שגר למטה. הוא היה נורא נחמד כשהגענו, וגם הוא קצת הזכיר לי את אחי, אז הזמנו אותו לארוחת החג והוא שמח מאד על ההזדמנות לחווית פולקלור... מוסוקי (נכון זה נשמע כמו גרסא יפני למשה? אין אין, הכל סימנים בחיים, ברור) הביא איתו מתנות לילדים, בקבוק סאקי והרבה מצב רוח. קיבל הגדה וארוחה מוזרה שהילדים עומדים ושרים בה, שמקריאים ומשחקים בה באמצע האוכל בלהחביא דברים, שאוכלים מצה שזה לא טעים בכלל אבל זה האוכל חג שלנו (אל תשאלו, באיזה חור פגשנו את הבן של רב בית חב"ד וקיבלנו ממנו מצה שמורה). הוא שיתף פעולה, צחק והתעניין והוסיף הרבה לחג. יפני אחר, חייכן ולבבי. למחרת כבר הרגשנו קצת משפחה, וגם הוא. נראה היה שהוא לא רוצה לשחרר אותנו. הזמין אותנו לסלון שלו לראות את העבודות שהוא עושה - האיש אמן אמיתי. יוצר מכל דבר שקיים בטבע דברים מדהימים ביופיים. בדרך לאוטו הוא ליווה והראה לנו את הווסאבי ששתל לצד פלג הנחל שמתחת לביתו וגם ירד לקטוף למעייני פרח ווסאבי מתנה. המפגש הזה השאיר לנו כזו חוויה מיוחדת, ושמחנו על החיבור הזה, על הפתיחות. מפגש ממש.

למחרת הסדר טיילנו קצת בניקו במקדשים וקיפלנו הלאה לטוקיו לשלושה ימים אחרונים ביפן.

הפעם טוקיו היתה לי אחרת קצת. כשהמוד הוא נכון, כשאין ציפיה לגמוע כמה שיותר יש פנאי ליהנות, בלי המחשבות המציקות האלה על דברים ומקומות שהם לא איפה שאנחנו כרגע. מה שבא בא. סידרנו איזה לוזצ'יק וזרמנו איתו. היו לנו ימים יפים שם, ואני לא זוכרת מהם הרבה. למה? כי לקח יותר מדי זמן בין הכתיבה של הפוסט לבין הזמן שבאמת היינו שם. בכז הנה כמה תמונות מהפעמים שכן לקחתי איתי מצלמה לסיבובים בעיר המצ'וגעת הזו.

אנחנו כבר עברנו לתאילנד, המקום אליו תכננו להגיע כדי להביא אלינו את אמא שלי שחגגה יומולדת עגול. שנה לא התראינו וזה היה הרבה מאד לכולנו. מבחינת הילדים תאילנד היתה היעד הנכסף, בגלל הגעתה של סבתא. אנחנו הולכים להיות פה חודש, חצי מזה ביחד. אבל מסורת זו מסורת, ועל המקום הנוכחי כבר אכתוב בפוסט הבא.

יפן היתה בסופו של דבר יפה לא פחות מניו זילנד, ומעניינת ומאתגרת ולא מתמסרת בכלל - אבל הו כמה היה שווה לעבוד כדי לגלות איזה טפח וחצי ממנה. יש בה משהו שתמיד נגלה לא נגלה, יפן מלאת סוד שברור מראש שלא נגלה במלואו גם אם נגור כאן תקופת חיים. וזה חלק מהיופי ומקור המשיכה. חלק ממה שגורם לנשימה להעתק על בסיס יומי פה.

חודשיים ואנחנו בארץ, תחילת יולי נוחתים עם המוצ'ילות, חופן של הלם, שלושה ילדים והתרגשות קופצנית מאד. נראה לי שארגיש קצת כאילו נחתתי מכוכב אחר בהתחלה. כשאני מדמיינת מה הכי בא לעשות כשחוזרים זה לרקוד ולשמוח ולפגוש המון אנשים שאני אוהבת. משמע - מסיבה! אני מאד רוצה לארגן לנו מסיבה ולהזמין את כל מי שרק ירצה לבוא להשתולל ולשמוח איתנו עם מוזיקה מעולה שאי אפשר להפסיק לזוז איתה. חברים, משפחה, קוראי הבלוג שאני לא מכירה אבל היו איתנו פה - כולם מוזמנים!

אם יש מבין קוראי השורות האלה מישהו שהוא דיג'יי מעולה או מכיר כזה, מישהו שיש לו רעיון איפה להרים מסיבה כזו או כל קצה חוט אחר - תבוא על ראשו הברכה! זמינה בצא'ט, במייל, והכי - בווטסאפ. יש את המספרים שלנו בצור קשר.