ושתהיה שנה טובה ומלאת חיספוס כתנין
- הגר
- Sep 8, 2018
- 9 min read
Updated: Oct 13, 2018
3 שבועות של שטח ומדבר בקימברלי, תרבות בקקדו וכמה תובנות על חיספוס והרפתקאות.
מזמן לא כתבתי. אנחנו בחתיכת מסע, והקצב הוא לפעמים קצת משוגע. יש עונה לכל מקום - אחרת חם מדי או קר מדי או רטוב או מי יודע מה עוד. צריך לחשוב קדימה ולתכנן. כואב לי הראש רק מלחשוב על זה, מזל שיש את אייל שלוקח את הכאב ראש הזה ומחלק אותו לביסים ומגיש לי כמעט מוכן - מה את מעדיפה? נותן לי רק איזה 2-3 אפשרויות מכל מה שהצליח לצמצם. לנים מקסימום חצי שבוע בכל מקום, לפעמים אפילו רק לילה או שניים. מקימים אוהל, מפרקים. כל אחד יש לו את התפקידים שלו, מתקתקים עניינים והופ כל מטלטלינו ואהובינו שוב במרחב המוכר עם 4 גלגלים מתחתינו. גומעים מרחקים. חתיכת גודל היבשת הזו, קשה להתרגל. גם מה שנראה ממש צמוד על המפה, קפיצה קטנה - לפחות 4 שעות נסיעה. זה נשמע כמו תלונה, ופה במרחק, בארץ אי שם זה בטח לא נשמע טוב שמקטרים, אז אגיד שזה לא קיטור. אולי רק טיפה. מתחשלים פה משהו טוב. עוד אחזור לזה אחכ, כמה פסקאות קדימה.

אז מה היה לנו מאז שיצאנו מקאריג'יני שמבססת את מעמדה כשמורה היפה ביותר באוסטרליה בעינינו? (הורחב בפוסט הקודם) המשכנו הלאה לכיוון העיר ברום. בדרך עצרנו ללילה - חבל שרק אחד - בחוף ששמו חוף 80 המייל. לא התאמצו שם עם השם, אבל המקום הוא רצועת חוף לא נגועה ויפהפייה באורך שכבר הבנתם. מישור ארוך, עד האופק, של חול לבן רך רך, הבדלי גאות ושפל של יותר מקילומטר, ובכל המרחב המתגלה בין לבין המים הנסוגים משאירים ציורים יפהפיים בחול כמו על דיונה, נראה כמו עץ עם שורשים, מסתכלים עוד ועוד. פלא. והעושר של הקונכיות והצדפים והאלמוגים שנפלטים שיגע את הילדים שמבחינתם הגיעו לאי המטמון. ראש בחול ורק למצוא ולהתלהב. גם אני, מודה. ואיזה שקיעה יה אללה. אבל בכ"ז - היתה לנו בקתה מוזמנת בברום ובאמת שכבר חיכינו ללילה על מזרון שאינו מתנפח ולכל המותרות המשוגעות כמו שירותים ומקלחת צמודים, קירות מסביב. אמריקה. אז המשכנו והגענו לברום. עיירת חוף חביבה שממה ששמענו מוערכת מאד ע"י גולשים. מבחינתנו היא היתה פיסת ציוויליזציה נעימה ונהנינו לשבת לשתות בירה ולהזמין אוכל - במקום לבשל עם הכירה הניידת שלנו עם פנס ראש...

בתום ימי הבקתה הארכנו את השהות בברום ועברנו חזרה לאוהל שלנו במקום אחר. היינו צריכים להצטייד ולהתכונן ליציאה לדרך שרבים חוששים ממנה ומזהירים ממנה - דרך הגיב, שעוברת בתוך שמורת הקימברלי, קרוב ל-700 ק"מ של דרך לא סלולה וממנה סטיות רבות של כמה עשרות ק"מ לפה ולשם - מצוקים, נקיקים, בריכות, מעיינות, קאנו בדד בנהר רוגע. איזה תענוג של מקומות. אבל בתוך כל הדבר הזה - תחנת דלק בודדת ופנצ'ריה אחת. מכל סיפור ההצטיידות יצא שיצאנו בדיוק עם אותו ציוד שכבר היה לנו, עם בסה"כ תוספת של קומפרסור וערכת תיקון צמיגים קטנה ואיחול חם של בהצלחה. No worries. כדי לקצר את הסיפור - אכן היה לנו פנצ'ר בשומקום אבל אני נותנת לזה מקום של כבוד עוד כמה שורות בהמשך.
את לילותינו אחרי זוג לילות הבקתה המתוקים, לנו במקום ממש מגניב די קרוב לברום. די קרוב זה בערך 10 קמ דרומה ואז עוד 15 בנסיעת שטח. אבל אז מגיעים לאתר של תצפיות ציפורים - תחנה שמופעלת ע"י מתנדבים, כולם משוגעי טבע ובעיקר ציפורים. יש באזור מין mud fluds שהרבה עופות מים נוהרים אליהם. מקום קטן וחביב. את ארוחת הבוקר אוכלים במטבח המשותף שהוא למעשה מבנה עם רשתות במקום קירות, כמו סככה של חוקרי טבע מהסיפורים. ליד יש אגני מים קטנים שהוקמו לטובת הציפורים, וכל מה שצריך זה לשבת לאכול, ובשקט לראות את כל מיני הציפורים שבאות, מישקפות יש פה, מוזמנים לקחת. החלק הטוב מגיע כשקמים מוקדם ובאים ויושבים די בשקט, כי אז מגיעים אחד אחרי השני וולאבים (מן קנגרו קטן וטיפה שמנמן). גם הם באים לשתות. פשוט יושבים והם באים. לא יכולתי לשבוע מזה. והצוות והאורחים כולם גיקים של החברה להגנת הטבע. הרגשתי קצת בבית.

אחרי כמה ימים של רוגע ותצפיות במשקפת על כל חיה אפשרית שמצאנו שם (3 סוגי צפרדעים במקלחת, חיפושיות
צבעוניות מאחורי העלים, וולאבים, ציפורים ממליון סוגים ולא זוכרת מה עוד) - הגיע הזמן לאסוף את עצמנו ולצאת לדרך.

סיבוב סופר, המריבה החוזרת על למה קניתי ככ הרבה ואיפה נשים את הכל - ויצאנו לדרך. אזור הקימברלי, גיב רואד היר ויי קאם. מתחיל כבר להיות חם, השמש שורפת על העור, אבל שום מסלול הוא לא יותר מ-7 ק"מ (נחשב פה מסלול ארוך) ותמיד יש בסוף או שגם בדרך - נהרות, נחלים, בריכות. ככ חם שנהייתי אני הדולפינה שקופצת ראשונה עם הילדים. מי היה מאמין.

היום הכי מוצלח היה כנראה היום שלקחנו קאנו ושטנו לנו לבדנו בערוץ נחל, רגוע, אין זרימה, רק 2 ק"מ של שייט לבדנו. עוצרים כשאפשר, משחקים בחול וקופצים למים, אח"כ ממשיכים לשייט, נותנים לילדים לקפוץ מהקאנו למים, משחקים להם. היינו שם 3 שעות ועוד קיבלנו תלונות שרצינו לחזור לפני שיחשיך. הדבר האוסטרלי הזה שלפיו הם יכולים פשוט להראות לך במפה איפה יש קאנו, אתה בא, אין שם אף אחד, אין תדריך ואין שומר ואין גזלן ליד. כלום. פשוט כמה קאנואים מחכים ושיהיה לנו בכייף. אז היה.
הטבע המשוגע הזה, הוא לא יאמן. מים ומצוקים עוד ועוד. המוצלחים ביותר הם ה-bell gorge עם המפל היפה והבריכה העגולה הגדולה בנוף הדרמטי של המצוק המדברי מסביב, וה Emma gorge שיש בו 2 בריכות עם צבעים מהפנטים של טורקיז עמוק וכחול, ומפל, ואפילו בצד יש מעיין של מים חמים שנשפך ויוצר בריכה קטנה וחמימה מתחתיו. כל מקום והיופי שלו, הדברים המיוחדים לגלות ולקבל מהטבע. היה מאתגר אבל תחושה מדהימה של חופש ושל כל יכולות.
אחרי אזור הקימברלי הצטיידנו קלות בעיירה שבקצה הדרך, פתחנו סופסוף ווטסאפ וכל מיני אחרי שבוע ללא קליטה. כבר מתחילה להתרגל אבל זה לא קל. לוקחים שאיפה ושוב - 3 ימים ללא. בערבים קוראים והולכים לישון מוקדם, לפעמים לפני הילדים. הם עוד רוצים לקרוא - אנחנו מודיעים להם שדי כבר 9, אנחנו נרדמים. מה נהיה מאיתנו.
ההצטיידות היתה לקראת יציאה לעוד שמורה, ממש קרובה, סנטימטר פה ליד - 4 וחצי שעות נסיעה, חצי מזה בשטח. הגענו לאזור ששמו פרונולולו (מתה על השם) אבל האוסטרלים קוראים לו בנגאל-בנגאלס על שם הרכס הידוע באזור. הילדים רואים לפעמים סדרת יוטיוב ששמה "דברים שלמדתי היום" (מומלץ, זה מעולה) ושם נחשפו למקום, לאותו בנגאל בנגאלס. קראו לו שם רכס הרי הקשת. הם זיהו את זה עוד מהתמונה שהתנוססה בשדה התעופה בפרת', ועכשיו נטייל שם. מבסוטים.

מטיילים ובדרך אני מתבוננת לי -כבר ברור להם שכל בוקר קמים לטייל. מוצאים את עצמם בקלות, גילי מראה לי אבנים שהצליח לשבור ורואים את הבפנים היפה, מעייני קולעת לעצמה חגורות וסרטים לשיער וטבעות מכל מיני ענפים ושריגים ותרמילי צמחים. אורי כבר מפתח אוריינטציה מעולה ויודע לפתוח ולקרוא מפות, להעריך מרחקים. ומסתדרים עם מה שיש. מאושרים במושב האחורי כשאחרי טיול אני מפתיעה אותם עם מנות קרב של שימורי תירס וטונה - אין קץ לשמחה... משעשע. אייל השתחרר, עכשיו הילדים מתחיילים...

יש משפט שאייל תמיד אומר ואני שנים מוצאת דרך לעקוף ולשפר, ופתאום אני מתחילה להבין אותו ואפילו קצת לאמץ -
קשה זה טוב. פשוט ככה - קשה זה טוב. ברור שאפשר לעשות את כל האוסטרליה הזו יותר בקלות, אולי לבחור רק את המזרח, אולי לנסוע על הדרכים המהירות והקלות יותר. לא באוהל. כל מיני. אבל כל החספוס הזה באמת מייצר חוויה עוצמתית יותר. הרפתקאות לא באות מוכנות רק חמם והגש. באמת כשעובדים יותר מעריכים יותר, באמת כשקשה עולה יופי שלא היה מתגלה אחרת. ההמצאות של הילדים, הגיבוש שלהם, הזמן של אייל ושלי וכל מה שעובר ביננו בהמון רגעים. הקושי מוציא מאיתנו את מה שמעבר למצב הרגיל שלנו, להילוך האוטומט. מכולם. אם דואגים לאוירה טובה אז מה שאולי היה יוצא כלחץ או חשש - הופך להרפתקה מעניינת ואפילו משעשעת. למשל כשיצאנו מהשיט בקאנו ועלינו לאוטו וגילינו שיש פנצ'ר. זה לא ההחלפת גלגל בשמש, כמו הקילומטרים הרבים שצריך לנסוע על החליפי עד למתקן הפנצ'רים, בדרכים לא סלולות עם סלעים ומעברי נחלים בתוך המים. אז אפשר להלחץ ולהתעצבן. אבל אפשר גם למלא אויר עם הקומפרסור, לנסוע למחנה ככה ולתקן את הגלגל עם הערכת תיקון שקנינו. אייל עשה את זה והאוסטרלי הנחמד שלן בקמפינג לידינו עזר. זה נגמר בבירות יחד והרגשה מגניבה - וואלה, מעכשיו פנצ'ריה זה לפינוק. לתקן גלגל זה בסט של הדברים שיודעים מעכשיו לעשות (אני יודעת בתיאוריה. קראתי על העטיפה של הערכה והסברתי לאייל, לפני שלקחתי את הילדים למקלחות. לדעתי מילאתי תפקיד מכריע בתהליך...). היומיום שלנו הוא כולו אתגר, אם זה נסיעות ארוכות, אם זה הטיולים והבישולי שדה יומיום, לא חסר. קשה זה טוב. מי היה מאמין שאלך על הקונספט. החברות שלי בבית בטח אומרות לעצמן עכשיו שאני יותר מדי זמן עם אייל לבד ואזדקק לשיקום כשנשוב...
רק כדי לסדר את העניינים שיהיו יותר מתואמים עם האמת - קשה זה טוב, אבל צריך לקחת ממנו נשימה אחת לכמה זמן. לכן אנחנו מתארגנים על בקתה כשמסתדר מדי פעם. למשל כשיוצאים משבועיים וחצי הארד קור של לינה בשטח. הכל ככ מוערך פתאום. מזרון, שירותים, מקרר, קירות - אה מחייע!
אז היתה לנו בקתה בקונונורה - עיירה מנומנמת וחביבה בקצה דרך הגיב עם נהר ומקווי מים. אבל אין מצב להכנס. בקבלה של האתר עם הבקתה אמרה לנו פקידת הקבלה - אתם מוזמנים לצאת בערב ליד הנהר עם פנסים כדי לראות את העיניים של התנינים שמציצים. yea right. לא באה לי טוב החיה הזאת והיא נפוצה לגמרי בכל האזור. אמנם התנינים לא השתנו אפילו טיפה בלמעלה מ-100 מליון שנים האחרונות (כן זה נתון אמיתי) מה שאומר שמשהו שם עובד להם נכון, אבל שהם יהיו שם ואני פה. לא תודה. חוץ מתניני מים מתוקים. אליהם הצלחתי להתרגל. כלומר להתרגל לזה שהם מתחבאים וביישנים וקטנים יותר מתניני מים מלוחים. כשהם נמצאים במים, האוסטרלים מגדירים את המקום מותר לשחיה. לקח זמן אבל הבנתי שאחרת לא נכנס כמעט לשום מים באזור, וחם, ויש הרבה אנשים אחרים במים - יאללה, נכנסנו. חיים בינתיים. יבשת לא מבוייתת האוסטרליה הזאת.

מקונונורה נסענו שוב 8 שעות, הפעם צפונה. החלטנו לוותר על אולורו, הסלע האדום בטבורה של אוסטרליה. לקח המון זמן של היסוסים ומחשבות ובדיקות לפה ולשם, ובסוף החלטנו שהמחיר בימי נסיעות הוא רב מדי, וגם שזה אומר שנחגוג את ראש השנה ואת ימי ההולדת של הבנים באתרי עפר אדום ולטאות כח שיאכלו אותי בלילה כשאצא להשתין, וכלום כלום במדבר שומקום במרחבי פנים היבשת האוסטרלית, שזה באמת אאוט בק עצום ואינסופי. ימי נסיעות עוד ועוד רק בשביל לבלות יומיים שלושה באזור . קשה היה לוותר אבל זה בסוף נחתך. יש המון מקומות מדהימים אחרים בעולם שלא נהיה בהם, והחיים ממשיכים בכ"ז.
אז - צפונה, בדרך למזרח. עצרנו בפארק קקדו לכמה ימים. מדובר בפארק לאומי ענק, עם נהרות ומצוקים ושטחי אדמה שמוצפים בעונה הרטובה. יש בו מגוון של בע"ח מכל המינים והסוגים, חלקם אנדמיים לאזור הפארק בלבד מה שאומר שמכל העולם הם קיימים רק שם. עד כאן כבר נשמע מוצלח ושווה ביקור, אבל הדבר האמיתי כאן הוא השבטים האבוריג'ינים שיש להם תרבות מתועדת במקום מלפני 65 אלף שנים. זה לא יאומן ברמות שקשה לתאר. למעשה זו חברת בני האדם העתיקה ביותר הקיימת בעולמנו, והמדהים הוא שעד שהאדם הלבן הגיע לפני מאה ומשהו שנים - הם גם נותרו כמעט ללא שינוי. חיים כמו האדם הקדמון. מבחינתי זה היה מסע גילוי מאיר עיניים ומרגש. בפארק ישנם מעל ל-5000 אתרים שבהם נמצאו ציורי קיר, אחרים עוד לא התגלו. ציורים שמספרים את הסיפור של המקום ושל האנשים מלפני 20,000 שנים ועד ימינו. נשתמרו באבן.

עשינו סיור מודרך עם אחת הריינג'ריות של המקום והדברים פשוט הממו אותי. שניים משלושת השבטים שחיו באזור באלפי השנים הללו עוד חיים שם (אחד השבטים נכחד), והם שומרים על המקום, ועדיין חיים לפי הדרכים והאמונות העתיקות. מכירים כל צמח, מכינים לעצמם חניתות מאבנים וענפים, טווים חוטים מכל מיני שריגים ומכינים תיקים של ממש מהם. מגוון הכלים והתרופות הטבעיות הוא אדיר, הכל מהחומרים שמסביב. האזור הוא מאד פורה ולמעשה יש להם את כל מה שדרוש להם מסביבם. וזה הרבה יותר מורכב ממה שיכולתי לדמיין את האדם הקדמון עד כה. גיליתי שמעבר לשפה המדוברת יש להם גם שפת סימנים שמשמשת את הציידים כדי לתאם מהלכים, יש להם שפה שבה משתמשים בחוטים כמו סבתא סורגת- כל סידור קשרים יש לו משמעות ידועה ומוכרת. יש להם שפה של מקלות עם כל מיני צבעים וגילופי קווים שנועדה לשמש כמעין מברק שנשלח עם מסר בין שבטים או קהילות שמרוחקות זו מזו. והציורים הם ככ אסתטיים ומשאירים בך משהו שקשה להסביר. אתה יכול להרגיש שאתה עד לדבר גדול. לעשיה מדרגה גבוהה. ובאמת, אצל האבוריג'ינים הציור הוא מלאכה שדרכה מתחברים אל הרוחות היוצרות, אותן רוחות שהם מאמינים שהכשירו את הארץ עבור האדם - הסיטו נהרות ויצרו מקומות לחיות, ושלימדו אותם את הדרכים להתקיים, דרך הציורים שציירו עבורם.

מדובר על בני אדם שהצליחו לעשות אדפטציה לשינויים אקלימיים בסדרי גודל שאין לתאר לאורך אלפי השנים שהם חיים, אבל האדם הלבן הוא חתיכת אתגר שנראה שלא היו ילידים בשומקום שהצליחו לעשות אליו אדפטציה כמו שצריך.
הלבנים שהגיעו לאוסטרליה לא היו בטוחים שהילידים הם לגמרי בני אדם והתייחסו אליהם בהתאם. למשל צדו אותם. אבל עם הזמן הוחלט לשנות כיוון ולדאוג להטמעתם בחברה. כחלק מרעיון ההטמעה ילדים אבוריג'ינים נלקחו מהוריהם לפי חוק, כדי לגדול במסיון או אצל משפחות לבנות, כך במשך 70 שנה (!) משנת 1900. הדור הגנוב הם קוראים לכך. רק לדמיין את זה כואב לי יותר ממה שאני יכולה להכיל. אם זה לא מספיק, אז במלחמת העולם השניה כשהיפנים פלשו לאוסטרליה, ממש בעיר שליד קקדו היה חשש שהאבוריגינים בצפון יצטרפו אליהם וישתפו עימם פעולה נגד האוסטרלים- ולכן הם נלקחו ויושבו שנים במחנות צבאיים. אם כל זה לא מספיק, האדם הלבן באזור גם הביא עימו באפלו כדי לעבד את האדמות של האזור - אלו הביאו עימם מחלות שהרגו רבים מבני האבוריג'ינים. כל אלו הביאו להכחדה של שבטים רבים ולסבל שאין לתאר ושניכר עד היום. התנצלות רשמית של ממשלת אוסטרליה על מדיניות החטיפה בחסות החוק הם השיגו רק ב2008. הסיפור הזה הוא ככ עצוב. זו תרבות מדהימה שבניה הובאו לשפל שלא פשוט להתרומם ממנו.
היה חשוב לי להיות בפארק קקדו, וזו היתה חוויה מרגשת. עם תיווך מתאים והתלהבות מצידי גם הילדים (מי יותר מי פחות...) נסחפו איתי בהתרגשות שלי מהציורים ומהכלים והאגדות. ולחשוב שארכיאולוג שבא לחקור כאן יכול לשבת עם בני השבט וללמוד מהם ישירות מה הממצאים שהוא מעלה מן השכבות הקדומות, ממקור ראשון. מה הציורים אומרים - ממקור ראשון. חוקרי מצרים הקדומה ודומיהם היו מתים לשבת עם איזה כותב חרטומים ולשאול אותו שאלות במקום לנסות שנים לפענח ולהעלות השערות שמי יודע מה תקפותן. נו, מרגש. מה יש להגיד. הנה תמונות. אולי זה יצליח לעבור, בטח לא ממש.
אז מה הלאה - ימי נסיעה כדי להגיע מקקדו עד לחוף המזרחי והכל עד ראש השנה והיומולדת של גילי למחרת. יש לנו באזור ה2,500 ק"מ לעבור. היום נסענו 5 שעות, מחר 11, אח"כ 8 שעות והופ נגיע. קלי קלות. מעניין איך המזרח המיושב יותר של היבשת. מה שבטוח - קבעתי לי צלילה בספינה טבועה (יונגלה). ככה בשביל לסדר נחיתה רכה בצד השני.

שתהיה לכולם שנה שנצליח לראות את הטוב שבקשה. אהבה וגעגועים לכל אהובינו.
יאללה ביי בינתיים.
Comments