חודש טיפה אחר בתאילנד, נדמה לי שקוראים לזה לנוח

פתאום נהיה לי מוזר לכתוב עוד פוסט. מכל כך הרבה בחינות אותו אסקפיזם שחיינו בו ושמתוכו כתבתי, עושה לי עכשיו מעצור בין המחשבות למקלדת. החברה הכי טובה שלי קיבלה החודש מנת מציאות מסוג כואב מאד, ולהיות רחוקה ככ בזמן שעולמות שלמים של אחות שלי מתהפכים להם בלי אפשרות לחזור לקדמותם זה גורם לי להרגיש שהכל באמת טפשי, ומי רוצה בכלל לכתוב ולשחזר את החופים והצלילות וכל מיני אירועי תאילנד. עצוב לי בנשמה ויש לי חור בבטן מלהרגיש אותה, ואני צריכה להזכיר לעצמי למה בכלל אני כותבת, בשביל מה הבלוג הזה, אחרת לא אצליח להתניע. זה כדי לתעד ולשמור לנו את האוצר היקר הזה, לשמור כמה שיותר זכרונות ותחושות ותובנות מהזהב הזה לפני שהוא הופך לחול שנוזל בין האצבעות. חודש לפני השיבה שלנו ארצה המציאות נראית מציאותית וקרובה ככ, מגמדת לנו את הדברים שקורים כאן שהם דווקא כן ככ חשובים.

וגם, הרטט החזק והמוכר ככ של החיים בישראל מתחיל להניד אצלנו דברים, יהיו בחירות, שוב התקוות מרימות ראש, ושוב הפחד הזה מההתבדות החוזרת שלהן. מתעדכנת בכל העוולות שאני לא רוצה להאמין שקיימות וחיות, שאני משתדלת להשאר נאיבית לעומתן, בכוונה. אייל ואני יורדים לבר שמתחת להוסטל, לשתות בירה ולסדר תראש יחד לקראת החזרה. שמחים לחזור, באמת, וגם מבינים שנפרדים משנה מופלאה ומחיים אחרים שבראנו לנו. שהאוצר הסמוי של הפנאי הזה וכל מה שנוצק לתוכו ישאר שלנו ושל הילדים לכל החיים. מצטלמים שוב עם בירה ביד וחיוך טפשי ומדברים על התכניות של איך נסדר את הבית החדש, ואיך נשפץ אותו. כל הדברים שפתאום צריך לקנות ולארגן, והכבלים שצריך לחבר אחד אחד - מים, חשמל, טלפון, סגירת שנת מס, הרשמות למסגרות... עדרים של עיזים יפלו לנו על הראש כשננחת. אבל תוך כדי הכל אני חייבת לנסות לשמור בזיכרון את הקצב הנכון, את המצפן המדוייק שלי. לשמור עלינו מפני מהאשליה שצריך מהר והרבה והכי טוב.

טוב, אז אני מתחילה בכל זאת לשמור כאן את פרק תאילנד. הנה זה בא.

אז תאילנד. על פניו היעד הכי לא טיילני שהיינו בו. ולמעשה - הוא אכן כזה... מי יכול לטייל או בכלל להוציא את הראש מהמזגן כשכל האמצע של היום לוהט ולח מוות, וכל שאר חלקי היום רק לחים נורא וקצת פחות לוהטים? להסתלבט זה לא המוד שלנו, וזה לא שיש מצב שנתחבר לקהילת הישראלים שחיים כמה חודשים בשנה בקופנגן. מבחינתי - דווקא הייתי שמחה. אבל אייל מזכיר לי שלא באנו לפה לחפש חברים ולבזבז את ימינו בלהשכיר דירה ולקשקש עם ישראלים, בין שיעור יוגה לשקיעה על הים. לי זה נשמע דווקא לא רע תכלס. אז למעשה היינו 4 שבועות בתאילנד, דילגנו לנו בערך שבוע בכל מקום. הופ עוברים הופ עוברים, חורשים ומגלים את המקום כמה שאפשר (בהתחשב בתנאים).

למעשה היעד הזה התווסף לרשימה כי חיפשנו מקום במזרח שהוא לא מדי הארד קור, ושיש אליו טיסה ישירה מישראל כדי שיהיה לאמא שלי קל לטוס אלינו. עשינו לה הפתעה והבאנו אותה לתאילנד לשבועיים. כמה אפשר לא להפגש, שנה זה היה המון המון, וגם היה לה יומולדת עגול אז כבר היתה סיבה למסיבה.

קרוב לשבוע היינו בבנגקוק. אל אלוהים כמה לא התגעגעתי לחום וללחות הזאת. איך חיים ככה? ישנו בהוסטל חמוד ממש בשכונה מקומית אותנטית, לא בקאוסן הישראלית. נראה לי שבתאילנד עדיף להיות בתאילנד. ברחוב שליד ההוסטל יש שוק ירקות פירות וגם דוכני רחוב פשוטים של אוכל מקומי. מנת בשר מבושל, אורז ותבשיל עלים סופר טעים - הכל יחד 4 שח. זה לא אמיתי. ועוד כל מיני דברים לנסות, כל יום משהו אחר קצת. אכלנו ברחוב על השרפרפים ביום הראשון שאמא שלי הגיעה, עשינו סיבובון בשוק. בשבילה שלא היתה מעולם במקום שהוא לא אירופה זו היתה חתיכת חוויה. משהו שבדכ היא רואה בערוץ הטיולים, די משעשע. נראה לי שהיא הרגישה בסוג של סרט לאורך כל הביקור שלה בתאילנד... בערבים הבאים הבאתי טייק אווי מהדוכנים ואכלנו יחד בפינת האוכל הממוזגת והנעימה של ההוסטל. אותנטיות זה הדבר, אבל עם מזגן - יותר.

למרות תנאי המזג הקשוחים מצאנו את הדרך לבקר גם באתרים יפים בבנגקוק. פעם אחת הלכנו הד און בשמש הקופחת, אחכ כבר הלכנו יותר על סיבובי שקיעה, כשבבוקר הילדים חוגגים בחדר עם סבתא, משתוללים מצחוק.

בתוך אותם שבועיים של הביקור אייל טס לישראל לשישה ימים כדי להיות בבר מצווה של האחיין הראשון שלו (מתוך שניים, מעטים ואיכותיים אז ברור שמשקיעים...). בזמן הזה עברתי עם כל החבורה 2 מקומות - טיסת פנים, מעבורות, סחיבה של שתי מוצילות ושני טרולי, חגיגה. אמא שלי תמכה עם מצב רוח מעולה בכל אתגר שהגיע והילדים התגייסו למשימה ואין מילים חוץ מאשר לנשק אותם. שניה אחרי שסיימתי להיות עצבנית מרוב חום, סחיבות ותפעולים.

אז כאמור, בסיום זמננו בבנגקוק נפרדנו מאייל, ויצאנו למחרת לטיסה פנימית לכיוון קאו לק (רצועת חוף יפה ושמורה מצפון לפוקט). לאייל ולי היה קשה להפרד, לילדים פחות - אמא, פעם היינו רגילים לא לראות את אבא כל השבוע, זה לא נורא. מי גידל אותם, מי. בחיי שהיה מוזר מאד ולא קל להפרד לשישה ימים אחרי שנה של 24/7. מה נהיה מאיתנו.

אחרי כל המעבר קאו לק התבררה כיעד לא מוצלח ככ, ואולי זה פשוט בגלל שלא היינו באחד הריזורטים היוקרתיים צמודי הים והקוקטיילים. אנחנו ישנים בדכ במקומות טובים אבל צנועים, נעימים ועם ביקורות מעולות - אבל ממש לא מהיוקרתיים. אז קיבלנו מן חדרי בקתה חמודים, מול בריכה קטנה ששימשה את הילדים באופן פרטי. ויחד עם כל הטוב הזה חלקנו את המרחב עם המוני יתושים שעקצו אותנו בהמוניהם, ללא מטבחון להכין בו ארוחת בוקר, ובלי גישה לים. מצאנו דרכים למצות את המקום בכז, עשינו כמה דברים נחמדים והילדים מבחינתם היו מאושרים פשוט לשחק עם סבתא ולהיות בבריכה פעמיים ביום לפחות. בתמונות למטה - חווה לשיקום פילים בה הילדים עשו גוד טיים לגור חמוד ונהנו נורא. וגם צב ים חמוד, אחד מתוך המונים שהיו בחווה שבה מגנים ושומרים עליהם עד שיחצו את גיל חצי שנה ויושבו לטבע.

מקאו לק העמסתי את הכל על המונית ונסענו לפוקט, ומשם בסירה לאי ששמו יאו נוי, לשם אייל חבר אלינו יום אחרי.

או, ככה תאילנד אמורה להיות. אי קטן וחמוד, ים מרהיב ביופיו בגווני תכלת וטורקיז, וממול המוני איים מזדקרים מהים, ירוקים ויפים. בקתה מול הים, בשפל רודפים אחרי המוני סרטנים, בגאות שוחים, קצת קייאקים לכיוון האיים (שבקרבתם היו המוני מדוזות יפות במים), קצת בריכה. שותים כל יום מי קוקוס טרי וקר, אוכלים פטאי, דג צלוי, קארי כזה או אחר, מה זה משנה, הכל טעים. המזג היה הרבה פחות חם, אבל חם מספיק בשביל שהכל ינוע בעצלתיים נעים שכזה.

אבל היה ברור שדווקא עכשיו כשאמא שלי כאן זה יקרה - פעם ראשונה אחרי שנה בשמש שהילדים נשרפו. קייאקים ספונטניים בלי מריחה טובה וזה הכל. התבאסתי ככ.

ויום לפני שאמא שלי היתה צריכה לחזור ארצה מעייני חלתה, דלקת גרון עם חום קומפלט. כולה לב הקטנטונת הזאת, וכנראה הפרידה היתה לה יותר קשה ממה שרואים. מצאתי את עצמי איתה במוקד הרפואי של האי. הכל היה נקי ולבן וריק לגמרי. רופא תכליתי רשם לנו אנטיביוטיקה שעלתה בערך כמו שני לילות במקום בו לנו...

כמעט שכחתי את הכלי תעבורה הקורע מצחוק הזה שאיתו התניידנו באי

למחרת ארזנו את עצמנו והתקדמנו לכיוון פוקט, שם שדה התעופה הקרוב לבנגקוק, בשביל הטיסה הממשיכה של אמי לישראל. הפרידה היתה ידועה מראש, וניספרה כל יום גם היא. היינו מוכנים אבל בכז זה היה עצוב להפרד. לאמא שלי יש יכולת מופלאה לשמוח ולשמח, ולהשתולל מצחוק מדברים הזויים לחלוטין ככה שכולם עם דמעות מהצחוק שלה, אבל קשה להבין עד הסוף מה התחיל אותו. היה כייף גדול להתלהב איתה מהילדים כי לאמא הכי מותר להשוויץ, הם הנכדים שלה הרי. והיה מרגש לגלות לה עולם חדש שהיא לא חוותה, זה סוג של החלפת תפקידים נעימה מאד. הרגיש לי בבית שהיא היתה איתנו בתוך ההרפתקה הזו, ואפילו הרגיש לי נכון יותר שהיינו גם בקאו לק ולא היה שם משהו. כי זה אמיתי יותר, וזה המסע שלנו שהוא לא באמת נוצץ. הוא גם עם מעברים וקשיים וכל מיני. שמחתי שהיא טעמה וחלקה איתנו הכל, והיה עצוב להפרד. הייתי מלאת דאגות איך תהיה הטיסה והמעברים וכל מה שכרוך בדרך הארוכה מתאילנד ועד ההגעה הביתה לכרמיאל. אבל הכל עבר בשלום - לא בלי לחץ, אבל לגמרי בשלום ואפילו די חלק. עוד פרק נגמר.

נשמתי והמשכנו למקום הבא - האי טאו, שנאמר, קוטאו. (למטה: בדרך אל, ונוף מהדירה החלומית שהגרלנו).

אז למה קוטאו? כי האי הזה נחשב לאחד מיעדי הצלילות הטובים בעולם, אי פצפון שסביבו עשרות אתרי צלילה משובחים ומעל לששים בתי ספר לצלילה. ביררנו לפני וגילינו שבתאילנד אפשר לעשות רשיון צלילה כוכב ראשון מגיל 10 (בארץ מגיל 12), אז קפצנו על הרעיון. אורי עשה כבר צלילת הכרות בים האדום וירד ל-6 מטרים בקלות ונהנה מאד. משנרקל אובססיבי משהו, ומשוגע על כל מה שיש לגלות שם בעולם מתחת. אז אייל ואורי נרשמו לקורס צלילה, קיבלו הדרכה פרטית ושלושה ימים למדו וצללו יחד. בערבים קראו חומר עיוני לקראת מבחן התיאוריה. לא היה קל להושיב את אורי על הטוסיק אבל בכז הצליחו. הצלילות התבררו כקשוחות, כי תנאי הים בימים של הקורס היו לא מיטביים - ראות עכורה, וגם התמודדו עם זרמים לפעמים. לא מיטבי, ולא היה קל. היה על מה להתגבר שם, וזה גם חלק מהעניין. העיקר סיימו.

בזמן שהם יצאו לים בבוקר, יצאנו גם הקטנים ואני לים ונהננו לנו כל פעם בחוף יפהפה אחר. באחד מהם בצד אחד של החוף היו סלעים רבים, אלמוגים והמוני דגים צבעוניים כך שיכולנו לשנרקל ברדודים. מעייני כבר שוחה יפה אז היא טיפונת התרחקה לרגע, והבטתי לכיוונה ואני רואה אותה שוחה חזרה אלי ושומעת אותה מתנשמת ומתנשפת דרך השנורקל. כשהגיעה אמרה - אמא ראיתי כריש! לא ככ האמנתי. לא, מעייני, זה בטח דג גדול. היא התעקשה. אוקיי, יכול להיות. עדיין לא האמנתי, מודה. ואז המשכנו לשנרקל לנו ברדודים והנה עובר מתחתינו כריש קטן, תינוק שאורכו בערך זרוע. למזלי יצא לי כבר לצלול עם כרישי ריף כאלה בפיג'י והבנתי שהם ממש לא מסוכנים, אז המשכנו לשנרקל לנו. הילדים הבינו ממני ומהיחס שלי שהכל על מי מנוחות, ולהיפך - מרגש לנו כי ראינו כריש. ואז ראינו עוד כמה וכמה, אבל מדגי התוכינון הצבעוניים נראה שהם התלהבו כבר יותר... רק כדי שלא אשמע הזויה, אוסיף שהיו עוד כעשרה אנשים בחוף ששנירקלו וגם הם ראו, שמחו והמשיכו לשנרקל. בחיי, אני לא הזויה.

קו נאנג יואן, גן עדן שליד גן עדן

נותר עוד שבוע אחרון בתאילנד, והעברנו אותו באי הסמוך, קופנגן. המוד סתלבט הזה, של כמעט לא לעשות כלום כל היום הוא לא בשבילנו. בריכה בבוקר, צהריים במזגן, אחהצ בים ואז מסעדה ליד. זה לא רע בכלל, אבל נו כבר. נהננו אבל גם שמחנו להמשיך הלאה. אייל ואני צללנו בתורות וזה היה כייף, למרות שנפלנו על שבוע עם גשמים ורוחות מדי פעם אז הראות בים היתה לא משהו בכלל. אבל את החוויה של לשחות בתוך להקה עצומה של דגים צהובים, כמו נהר צהוב ארוך ואינסופי - זה ישאר איתי. היו גם כמה ברקודות גדולות, וכל מיני אלמוגים ודגים צבעוניים מכל מיני סוגים. זה תמיד כייף גדול. יוצאים בבוקר, חוזרים לקראת אחהצ אחרי שתי צלילות והפלגה נעימה. קשקשתי על הסיפון קצת עם צעירונת אוסטרלית מגניבה שסיפרה לי על מקומות באוסטרליה שעוד לא הייתי בהם וגרמה לי שוב להבטיח לעצמי שתיכף חוזרים לשם. קשקשתי גם עם הדייב מאסטר שהוא אירי שגר באי עם אשתו, הוא צייר וגם יש לו גלריה לאמנות שם. כן, מפתיע נכון? סהכ נחמד לנהל שיחות מבוגרים לאורך חצי יום, להיות בים, לקפוץ פעמיים לצלילה. יום טוב ונעים גם אם הצלילות לא היו משהו מטורף.

אז תאילנד היתה נעימה וטעימה לנו, עם המוני מנגואים וקוקסים והכל באיזי. אולי מדי באיזי, לא מספיק מגרה את הסקרנות כל הנוחות הזו, והחום בכלל סוגר את הרצון לנוע ולחקור. עם מזגן ומטבחון בחדר, בריכה ממש ממול זה כמעט סוג של פלא שהוצאנו את עצמנו לים כל יום.

הקצב מתאילנד והלאה עולה הילוך. יש לנו חצי גלובוס עוד להקיף עד שנחזור ארצה בעוד חודש אז המלאכה מרובה. הפוסט הבא כבר יספר על המדינה שאנחנו כרגע סוגרים בה שבוע וחצי - טאייוון, ועל הבאה שנהיה בה רק 4 ימים - דרום קוריאה.

ככ אוהבת את המזרח, וטייוואן היתה ממש נהדרת אלינו. מחר טיסה, הולכת להתארגן.

החלטתי שאני לא סוגרת את הפוסט עם המחשבות על הבית והחזרה, אז אני פשוט לא. יש עוד הרבה הרפתקאות עד אז, ולהכל יהיה את הזמן שלו. עכשיו זה הזמן של כאן. סוגרת בשתיים אחרונות מטייוואן.

יאללה ביי