וואו סינגפור

כן, סינגפור היא די וואו. פתאום הבנתי שכאן מרכז העולם החדש. עברית? מה זה העם הנכחד הזה עם השפה הנדירה הזאת? שפה שמדברים רק איזה 10 מליון בעולם? נו באמת, דיאלקט סיני נידח על סף היעלמות מדברים אותו איזה 80-100 מליון סינים. ישראל והמזרח התיכון וארהב הגדולה וכל מה שהוא היומיום שלנו בתודעה - זה הכל נקודות רחוקות וקטנות מכאן.

אתה אומר לאנשים במזרח ישראל, חלק לא מבינים מה אמרת להם מרוב שלא שמעו על זה (איסלנד? אישאל? פרצוף נבוך). מתברר שהמפות מסודרות לא נכון. ומה שבעצם רציתי לומר, זה שהמרכז החדש של העולם הוא אסיה.

גילי צופה מהחלון הקדמי של האוטובוס על העולם החדש

יש יותר דוברי סינית - ואחריה הודית - מכל שפה אחרת בעולם. הנה דוגמא - היינו באיזה אטרקציית ילדים בסינגפור יחד עם קידר, חבר של אייל שגר בסינגפור עם משפחתו מזה 8 שנים. ביציאה ראינו שיש שם מאדאם טוסו. הדמויות המוצגות בפרסומת בחוץ - לא מוכרות לי כמעט אף אחת מהן. את יודעת מי זה? קידר שואל אותי. לא. נדמה לכם כאילו מכירים אותו רק כאן הא, מי שמע עליו. תבדקי, הוא אומר, זה כוכב הודי עצום עם איזה מליון תלפים עוקבים בכל מדיה אפשרית. אז אנחנו, בישראל לא שמענו עליו. מרגש. בקרב אוכלוסיה עצומה של אנשים הוא חצי אל. כמות מעריצים כאוכלוסיית ישראל זה לסלבס בתחילת דרכם. פתאום נראה שלדעת סינית או הודית זה סוג של מאסט. נקודה.

בסינגפור יש 4 שפות רשמיות. ארבע! סינית, טמילית (ממחוז טמיל ננדו מהודו), מלאית (ממלזיה) ואנגלית. הרוב למעשה מדברים סינגליש שזו מן שפה שהתחברה כאן, כעין מיזוג בין סינית לאנגלית. העניין כאן הוא שאתה מסתכל ברחוב ואין לך שום יכולת לדעת מי מקומי ונולד כאן ומי לא. כי אין עם סינגפורי ואין פה זכות שיבה ואלפיים שנה וגם לא סיפורי ילידים כאלה ואחרים. הכל חדש ועם תחושה טיפונת מלאכותית, כמו שכונה חדשה עם בתים דנדשים ובלי אפיונים שכונתיים - המכוניות כאן חייבות להיות בנות מקסימום 5 שנים. הכל נקי ומטופח ומתוקתק. הכל עשיר ברמות שלראות פרארי פורשה או למבורגיני זה עניין יומיומי ואפילו שעתי. חנויות לואי ויטון ופראדה סניף אחרי סניף. הזיה שלא תאמן. פשוט יקום אחר כאן. משהו מוחזק כאן בצורה מאד יעילה, יעילה מדי. אין מכירה של מסטיקים למשל, זה פשוט אסור. על פניו - הגיוני, לא מזין בכלל ומלכלך את העיר. אבל זה בכז נשמע כמו מן גזירה מוזרה. ואסור לאכול או לשתות (!) בשום מקום ציבורי כמו אוטובוס או סתם לשבת איפשהו על איזה מדרגה לאכול. פשוט לא נראה פה לעניין לעשות את זה. גם לא כשיושבים לראות איזה מופע מזרקות על טריבונות בחוץ ליד הים. הרבה אנשים עם ילדים לידינו - אבל אף אחד לא שותה ולא אוכל. תודו שזה מוזר ולאו דווקא בקטע טוב. אנחנו (כלומר אני) כמובן היינו ישראלים כי הילדים רעבים ושעת ערב, אז הגנבתי להם ביסים של סנדביצ'ים מהתיק. אייל בשלב הזה רצה לעשות כאילו אנחנו לא איתו. לא בשבילו האקסטרה 'לא נעים לי' במדינה הזאת.

אבל מה בכל זאת כן? או. אז יש הרבה טוב ברגע ששמים את כל הנל בצד.

הגענו לדירת איירבינבי נוצצת מנקיון ומפנקת ברמות. הכל חדשדש, המטבח מאובזר היטב והמיטות נוחות כל כך, למה לצאת בכלל. אבל יוצאים כי יש ככ הרבה דברים לראות ולעשות וזמננו קצוב בסינגפור. ארוחת בוקר טובה שאנחנו מכינים לעצמנו וקדימה לעיר. תחבורה ציבורית מדוייקת וזריזה כמו באגדות. מזג האויר סהכ די בסדר חוץ מאשר ביום האחד שבו החלטנו לטייל - היה חם ולח מזרח סטייל. בד"כ יש פה כמה עונות ביום אחד, ולמעשה רק עונה אחת בשנה כי סינגפור היא כמעט על קו המשווה. בבוקר נעים אחכ חמים ואז שוב נעים ופה ושם גשם. מעניין אם יש להם בכלל במלתחה פריטים כמו סווצ'רים ומעילים.

חנות פרארי בקניון. סתם ככה. ליד הסניף של פוקס

כל האי הוא 40 קמ על 20. זה הכל. בפנים יש הרבה אנשים, רובם עשירים ואחרים 'סתם רגילים', ועוד די הרבה שבאים לעבוד כאן מהמדינות השכנות, בעיקר ממלזיה שכביש מגשר בינה לבין האי סינגפור. אני מספרת את הדברים כדי לנסות להסביר גם לעצמי מה היה ככ מוזר לי ומעורר מחשבה בסינגפור. אולי ההבנה שאפשר ליצור מדינה שאין בה ממש שייכות ולאומיות לאיש. ולנסות להרגיש קצת איך זה. אני חושבת שאי אפשר להתאהב במקום כזה. מקסימום ליהנות ממנו.

החבר של אייל סיפר לנו מעט על החיים כאן וזה הכל נשמע לי ככ רחוק מהבועה בה אני חיה את חיי. שכנים עם מכוניות ספורט ויאכטה חונה בחלק האחורי של הבית, פיליפינית שחיה בבית עם כל משפחה - כי למה לשלם בנפרד על עוזרת בית ובייביסיטר? הגיוני. הגיוני שחולצה שנופלת לך כשאתה חוזר מהעבודה תמצא למחרת באורח פלא מגוהצת בארון. הגיוני שלא צריך לתאם אף פעם סידורים לילדים כי תמיד יש מי שנמצא בבית. גם ההורים נמצאים הרבה דרך אגב. שעות עבודה כמו בישראל אין בהרבה מקומות בעולם. ולמרות שאצלם הבית נראה כמו בלאגן ישראלי חם ונהדר עם המון משחקים בסלון וציורים של הילדים תלויים על הקירות - הוא מספר על בתים אחרים בהם העושר משחית, על הבדלים בין חייהם של בני מעמד אחד לבין אלו שהם העובדים של אותו מעמד. פתאום זה היה נשמע כמו תקופות חשוכות בהסטוריה של אנגליה או של אמריקה רק בצורה טיפה מעודנת ועם תירוצים יפים.

רובע צ'יינה טאון

אז ליטפתי עצלן בגן החיות של סינגפור בו אין גדרות וכלובים, וראיתי היפופוטם קטן וחמוד בטירוף שנע בהליכת ריקוד במים, וכל מיני חיות גם במצפה התת ימי שלא יכולתי להפסיק לצלם. מה בדיוק נעשה עם התמונות האלה ואת מי זה מעניין בכלל. להחזיק מצלמה זו איזושהי דרך של אספנים כמוני לשמור את הדברים כדי שיהיו קצת שלי.

מה עוד? הלכנו לטייל במסלול בשמורה בה הולכים חלק מהדרך על גשר בין צמרות העצים (נשמע יותר טוב ממה שבאמת אבל בכז נחמד), ראינו את מופע המוזיקה והעצים בגנים ליד המפרץ, טיילנו ברחובות, היינו בקניון יפני ואכלנו בדוכני שוק האוכל הטעימים שבקומתו התחתונה. פגשנו את משפחת להב שבאו לעשות קונקשן ונשארו קצת איתנו. בילינו איתם במוזיאון המדע (שווה מאד) וקישקשנו רבות כולנו עם כולנו, כל אחד עם הגרסה התואמת שלו. א- מחייע.

אין לי ממש המלצות - יש ככ הרבה אטרקציות, הרבה יותר ממה שאפשר להספיק. ואני בכלל לא טיפוס של אטרקציות. אולי בגלל זה כמעט לא יצאה המצלמה מהתיק בכל ששת הימים שהיינו שם - מלבד צילומי חיות, כאמור. טיפה מלאכותי לי וגם עירוני מדי.

אנחנו כבר מעל לחודשיים במסע שלנו. למעשה כבר עוד רגע שלושה חודשים. אולי זו הידיעה שיש לנו עוד תקופה ארוכה לפנינו, אולי משהו אחר, אבל זה מרגיש כל כך פשוט וטבעי כל היומיום הזה. לא מחכה שיגמר ונחזור לשיגרה או להגיע כבר הביתה. למעשה אין לנו בית להתגעגע אליו חוץ מזה העתידי באלון הגליל שאיננו קשורים אליו בליבנו מאחר ועוד לא גרנו בו מעולם. דירות האיירבינבי שאנחנו מבשלים בהן ארוחה חמה וטעימה וכולם יושבים יחד ואוכלים - זה בית. אני כן מתגעגעת למשפחה ולביקורים של אמא שלי, לשאגות הצחוק המשותפות שלה עם הילדים עד שלמעייני זולגות דמעות, לזמן הפרטי שלי איתה אחרי שהם הולכים לישון, לארוחות בשבת עם המשפחה של אייל כשהכל רועש וכולם מקשקשים עם כולם, לירידות ההדדיות הקבועות עם האחים שמצחיקות כל פעם מחדש. כמה טוב שיש שיחות וידאו בווטסאפ כדי לראות את הילדים משתוללים עם הטלפון ומתרגשים מהמפגש הוירטואלי.

מסורת תמונת שדה תעופה...

אמנם זה כבר די סוף הפוסט ואולי לא זמן להתחיל דברים חדשים - אבל הי, אנחנו באוסטרליה! איך אפשר לא לספר על זה לפחות קצת? אז לפני שבוע הגענו לפרת', בירת מערב אוסטרליה. ההתחלה היתה כמו התחלות - לא ברורה, שונה מדי ולא מזמינה ככ. טיסת לילה ללא שינה כמעט, הגעה לשדה תעופה קטן לפנות בוקר, בחושך ובגשם. כן, זו לא המצאה, באמת חורף כאן כשבישראל קיץ. וגם המים באמת מסתובבים נגד כיוון השעון במערבולת שאחרי האמבטיה. אבל נשים את הניסויים המדעיים בצד. זה באמת הצד השני של העולם. מרגש לחשוב על זה, אבל כשמסתכלים ימינה שמאלה נראה שדווקא סופסוף אנחנו לא נראים שונים בצורה שבולטת למרחוק. אחרי חודשיים וחצי במזרח פתאום אנחנו נראים מקומיים. אם לא המבטא - אפשר היה לחשוב שחיית המחמד הראשונה שלנו היתה קנגרו. זה נעים תכלס, להתמזג ככה. לשחק בכאילו.

את ההמשך אספר כבר בפוסט הבא, בכז צריך לשמור על הסדר :-)

יאללה ביי בינתיים.