להחזיק חזק, עוד רגע מתחילים...

הספירה אומרת שעוד 13 ימים המשאית מגיעה, ושלושה ימים אח"כ אנחנו ממריאים.

מרגיש לי כמו כשמחזיקים חזק באומגה, ועוד רגע צריך לתת תנופה ולעזוב את הקרקע. חתיכת אומגה גבוהה ומשוגעת.

עונג מפחיד שכזה. מחסירה פעימה כל פעם שמונה את הימים אחורה.

יש עוד המון דברים לסגור וגם צריך לסיים לארוז את הבית. איך אפשר בכלל להתכונן למשהו כזה?

כחלק מהארגונים והסגירות הקפאתי היום את החנות שלי בEtsy וב-Amazon Handmade עד שנשוב. מצב חופשה. טוב שיש את המצב אמצע הזה ולא צריך לסגור. חבל לי להיפרד מהדבר הזה שהקמתי לגמרי מאפס. פלא שכזה שהכניס לי אתגר ועניין ואיפשר לי "ללכת עם להרגיש בלי" בכל הקשור לעבודה. מי יודע, אולי בד מפת העולם שהתנוסס על מאות מהדברים שהכנתי נתן לנו איזו מן ברכה-השראה. משעשע. הנה - זה מה שהכנתי בעיקר (למרות שהיו עוד הרבה) -

אוף עם כל הפרידות האלה. להספיק להפגש עם כל החברים. ואז לקוות שנספיק שוב לפני הטיול. לא יודעת להפרד. לא טובה בזה. בד"כ פשוט נעלמת. הפעם אולי אחרת. לא קל, למרות הנסיבות המשמחות והבחירה.

אחרי כ"כ הרבה שנות נדודים בארץ, לסיים את התקופה עם נדידה ארוכה ורחוקה באמת. להכניס את החיים לשתי מוצ'ילות, לתת יד לילדים ויאללה למטוס.

כמה סמלי שהכל יוצא בסימן פסח, חג החירות. אם זה היה סרט הייתי חושבת שזה בנאלי מדי...

לסיום, השיר העדין והמדויק של זלדה, שנתן לי השראה לבלוג הזה.

אמן על כולנו אוצר סמוי של פנאי, ולא כגעגוע אלא שזור בחיינו.

פנאי

הָיָה לָנוּ אוֹצָר סָמוּי שֶל פְּנַאי עָדִין כַּאֲוִיר הַבֹּקֶר. פְּנַאי שֶל סִפּוּרִים, דְּמָעוֹת, נשיקוֹת וְחַגִּים. פְּנַאי שֶל אִמָּא, סַבְתָּא, וְהַדּוֹדוֹת יוֹשְבוֹת בְּנַחַת בְּסִיָרהֹ שֶל זִיו, ֹשטוֹת אַט-אַט בְּדוּגִית הַשָלוֹם עִם הַיָרֵחַ וְעִם הַמַּזָלוֹת.